מסוכן, מיותר ומטופש

חילופי ההאשמות בנוגע לאחריות למחדל 7 באוקטובר אינם "רק" מסוכנים, בכך שהם גורמים למתיחות בין מי שאמורים לעסוק כעת אך ורק בניהול המלחמה. הם לא "רק" מעניקים לחמאס וליתר אויבי ישראל קצת דקות של קורת רוח. הם לא "רק" יוצרים מחנות בתקשורת ובציבור, בדיוק כאשר אנו עדים לאחדות שעשרות שנים לא ראינו כמותה וכאשר היא חיונית יותר מאי פעם. הם מטומטמים ברמה שלא תיאמן.

מדוע? כי כאן יש להקשר חשיבות עצומה. קחו למשל שניים מהסיפורים שכיכבו השבוע בכותרות. האחד: הנָגֶדת ביחידה 8200 שהתריעה כמעט במדויק על כוונותיו של חמאס, ולמרות זאת נתקלה בתגובה שנעה בין אדישות לבין זלזול. השני: שש הפעמים בהם מנע בנימין נתניהו את חיסולו של יחיא סינוואר. דווקא בתור יוצא 8200 ובתור מי שדעתו על נתניהו ברורה מאוד, שניהם מעוררים אצלי סימני שאלה מהותיים, וזה עוד בהנחה שבעיקרם – הם נכונים.

נתחיל עם הנגדת. עד כמה היא הייתה נחרצת? מה היו הראיות עליהן הצביעה? האם הייתה במיעוט מוחלט? באיזו מידה צדקה בעבר בתחזיותיה? נעבור לנתניהו. האם רק הוא מנע את החיסולים? האם היו שיקולים של נפגעים אזרחים בעת חיסול שכזה? מה היו המשמעותיות הביטחוניות והמדיניות שלו בכל נקודת זמן? אני לא מעלה את השאלות הללו בצורה רטורית, אלא בדרך הכי עניינית: התשובות עליהן חיוניות כדי להעריך נכונה את שני הסיפורים ולדעת עד כמה הם משמעותיים.

כפי שקבע ר' ישמעאל, "כל דבר שיצא מן הכלל – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא". ובלשון מודרנית: סיפורי הנגדת והחיסול הם משל בלבד להמוני הדיווחים בהם אנו מוצפים. אין להם משמעות כל עוד איננו יודעים מהו ההקשר, מה היה לפני ואחרי, מה היו השיקולים, מה היה המידע. במילים אחרות: רק ועדת החקירה תקבל את כל העובדות והרקע, ורק היא תוכל לקבוע מה באמת קרה ומה הייתה המשמעות. עד אז – כל הדיווחים הללו מזיקים, מיותרים ומטופשים.

אחרי שאמרנו את זה, צריך להתייחס לפרסומים נגד צה"ל ובכיריו המגיעים מכיוונו של בנימין נתניהו. לעיתים די לראות מיהו המדווח, כדי לדעת מיהו המקור. למכונת הרעל יש כמה וכמה מפעילים בולטים במיוחד, חלקם בתקשורת הלגיטימית וחלקם ברשתות החברתיות; חלקם פועלים כל ימות השנה וחלקם קיבלו הפסקה מאונס מהפצת ההכפשות סביב משפט נתניהו.

שיהיה ברור: במקביל פועלים גם אויבי נתניהו, לעיתים מתעבי נתניהו, וגם עיתונאים המהווים את פיותיהם של בכירים אחרים, כולל בצה"ל (דוד ורטהיים עסק השבוע בהרחבה בעיתונאים של ראש אמ"ן, אהרון חליוה). גם זה חמור, גם זה פסול, גם זה לפעמים מגעיל. אך כאשר הדברים צצים מסביבתו של ראש הממשלה – הם חמורים, פסולים ומגעילים עוד יותר, ודומני שלא צריך להסביר מדוע, ודאי בזמן מלחמה.

התופעה הזאת איננה חדשה. עוד לפני המלחמה ראינו דפוס פעולה ברור: מישהו מהממשלה/הקואליציה/המשפחה/המקורבים מכפיש את בכירי מערכת הביטחון – הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף פיקוד מרכז – ולנתניהו נדרשות תמיד 24 שעות בטרם יתן גיבוי למושמץ, יגיד שזה לא בסדר, יקרא להימנע מאמירות כאלו, ואז כל שנותר לעשות הוא לחכות לסיבוב הבא. כעת – בעיצומה של מלחמה – מוטלת על הכף עצם הישרדותו הפוליטית של נתניהו, ויש לי תחושה שעוד לא ראינו את הגרוע ביותר.

את מידת אחריותו של בנימין נתניהו למחדלי 7 באוקטובר תקבע ועדת החקירה, וכפי שאמרתי לפני כן – עד אז יש להימנע מקטעי עובדות ושברי האשמות. אבל יש תחום אחד בו ניתן לדבר כבר כעת בצורה ברורה לא רק על אחריותו של נתניהו, אלא גם על אשמתו: מה שחוללה ההפיכה המשטרית בתפיסת אויביה של ישראל.

כבר ב-12 בפברואר השנה, כאשר המאבק נגד ההפיכה היה בחיתוליו, ניסה הנשיא יצחק הרצוג לבלום את ההתרסקות לתהום. בין היתר הוא אמר: "אני קורא בדאגה את דוחות המודיעין ובהם דיווחים על אויבינו שצופים בנו בחיכוך ידיים ובהנאה, כאומרים: תנו להם לעשות את העבודה שלנו. האם יש תמרור אזהרה גדול מזה?" הרצוג הוא קצין מודיעין לשעבר, בן למשפחה ענפה של קציני מודיעין (חיים הרצוג היה ראש אמ"ן) ובתפקידו הנוכחי הוא מקבל דיווחים מסווגים ועדכניים; הוא ידע היטב מה הוא אומר.

זה לא היה רק הרצוג. זוכרים כיצד יואב גלנט התריע חודש מאוחר יותר על הפגיעה בצה"ל ובביטחון, התרעה שהובילה את נתניהו לנסות להדיח אותו, בצעד המתאים לרודנים סותמי פיות? זוכרים כיצד הרצי הלוי ניסה להיפגש עם נתניהו לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ונתניהו סירב בצעד המתאים למגלומנים אנוכיים? וזה בנוסף לעשרות ומאות מומחים, בממסד הביטחוני ומחוצה לו, שהתריעו וצעקו והזהירו והתחננו: הקרע הפנימי מסכן בצורה חמורה את ביטחון המדינה.

נתניהו שמע – והתעלם. בדיוק כפי שהתעלם מכל האזהרות האחרות של מומחי כלכלה, משפט ויחסים בינלאומיים. ההתעלמות הזאת גרמה לי לתהות בשעתו האם הוא אינו מבין את מה שאומרים לו, או שהוא מבין ולא מזיז לו, ולכו דעו מה גרוע יותר. מה שברור כעת הוא, שהאזהרות הללו היו מדויקות עד לאימה: האויב שמע, ראה, הפנים והחליט להכות. למזלנו, הוא נתקל בציבור ישראלי נחוש מאין כמותו, ובצבא שהתאושש בצורה שאין כמותה. אבל נתניהו אשם, ועוד איך אשם.

יש עוד היבט של המלחמה בו עלול נתניהו להיזכר לדראון עולם, והוא הולך ומתחולל לעינינו. יותר ויותר מנהיגים אומרים שביום שאחרי, חייבים לנסות להגיע להסדר בין ישראל לפלשתינים, על בסיס עקרון שתי מדינות לשני עמים. את הגישה הזאת מוביל הנשיא ג'ו ביידן, שאפילו פרחחי הקואליציה הנוכחית חייבים להודות שהוא התגלה כידיד אמת, שבלעדיו המערכה הייתה הרבה יותר קשה. אין זה אומר שביידן מאמץ את כל תפיסותיה של ישראל, ובנושא הזה בהחלט מדובר בחילוקי דעות עמוקים. בישראל היה עוד לפני המלחמה רוב נגד מדינה פלשתינית, וסביר להניח שכעת הוא גדול עוד יותר.

הנקודה היא, שהסוגיה הזאת נמצאת כעת על סדר היום ושייתכן שנמצא את עצמנו במאבק מדיני לא פשוט, שסופו – מי ישורנו. במידה רבה זו תוצאת מדיניות חיבוק הידיים של נתניהו, הדחיין הכרוני, שלא הציע שום תוכנית לפתרון הסכסוך או לפחות לניהולו. התוכנית היחידה שלו – והוא יכול להכחיש כמה שירצה; הכל מתועד – הייתה לסכסך בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין חמאס בעזה, כולל באמצעות השלמה עם שלטונו והתעצמותו של ארגון הטרור הברברי הזה.

ראו כעת את המאזן של "מר ביטחון". אירן – אותה הגדיר כאיום הקיומי המוחשי ביותר על ישראל – הפכה במשמרת שלו למדינת סף גרעינית. חיזבאללה הפך במשמרת שלו לצבא של ממש, המאיים על ישראל בהרס והרג חסרי תקדים. חמאס ביצע במשמרת שלו את הטבח האיום ביותר בעם היהודי מאז השואה. במשמרת שלו עלולה להיסלל תחילת הדרך למדינה פלשתינית, שתהווה איום קיומי יום-יומי במרחק יריקה מירושלים, תל אביב, נתב"ג, נמל חיפה והכור בדימונה. זה לא מספיק בשביל שהאיש יפטור אותנו סוף-סוף מעונשו?

דומני שכולנו מצאנו את עצמנו במצב, בו יש לנו הוצאה גדולה מאוד. לעיתים קרובות זה מסיבות טובות: חתונה, דירה, לידה, חופשה. הסכומים הולכים ומצטברים, ואז אנחנו מגיעים לנקודה בה מתחשק לנו עוד משהו ב-100 שקל. הרגש יכול לומר: הוצאנו כבר עשרות אלפים, אז מה זה כבר משנה. השכל ישיב: להפך, זה משנה מאוד. בענייני כסף, בהחלט מוטב להקשיב לקולו של ההיגיון.

מה שנכון למשק בית נכון גם למשק המדינה. זה שמוציאים המון כסף, אינו סיבה להוציא עוד קצת אם לא מוכרחים. וזו בדיוק הנקודה עם הכספים הקואליציוניים, שבצלאל סמוטריץ, בנימין נתניהו והסיעות בקואליציה מתעקשים לדבוק בהם. הם אומרים: נכון, המלחמה תעלה עשרות מיליארדים – אז מה הסיפור שלכם עם כמה עשרות או אפילו מאות מיליונים? זה הרי לא יעשה שום הבדל.

זוהי תשובה מתחכמת שמטרתה לזרות חול בעיניים. ראשית, כפי שהראנו לגבי הארנק הפרטי שלנו, דווקא כאשר יש הוצאות גדולות – צריך לפעול בתבונה ולא לזרוק כסף כאילו אין מחר. כפי שאמר בציניות ג'וש ליימן בסדרה "הבית הלבן": "מיליארד פה, מיליארד שם, בסוף זה מצטבר לסכום משמעותי". שנית, זה הכסף של כולנו; האם סמוטריץ' ושות' היו מפזרים אותו בכזאת קלות אם היה בא רק מכיסיהם? שלישית, יש משמעות גם למהלכים סמליים, להתגייסות לטובת הכלל, לחיסול משרדים מיותרים ומשרות מיותרות עוד יותר; אטימותה של הממשלה בהקשר הזה היא באמת מדהימה.

יש עוד נקודה. ממשלת ההיבריס הזאת ממשיכה להתעלם מכל דעה מקצועית שאינה מתאימה לה ולהכפיש את מי שמשמיע אותה. דומני שלא במקרה תקף השבוע משה גפני את הנגיד אמיר ירון, שבנק ישראל בראשותו קרא לגדוע מיד את הכספים הקואליציוניים. דווקא לקראת הארכת כהונתו של ירון (נתניהו לא ממש רצה אותו, כי גם הוא העז לצאת נגד ההפיכה המשטרית, אבל המלחמה טרפה גם את הקלפים הללו), טען גפני שהוא היה נגיד גרוע שמדיניות הריבית שלו פגעה בעניים.

גפני הוכיח בכך בורות מוחלטת בכלכלה: העלאת הריבית נועדה להוריד את האינפלציה, שפגיעתה בציבור בכלל ובחלשים בפרט היא הרסנית. את זה יודעים ואומרים ועושים כל הבנקים המרכזיים ושרי האוצר במדינות המפותחות. אבל גפני לא לגמרי לבד. יש עוד מישהו שטען שצריך להוריד ריבית כדי להילחם באינפלציה, והוא אכן הצליח להקפיץ את האינפלציה בארצו ל-90% ולמוטט ב-30% את המטבע המקומי. קבלו אותו: רג'פ טאיפ ארדואן.

קפצתי השבוע לכמה ימים לאתונה, במסגרת מחקרַי בתחום השואה. לנוכח הדיווחים המרובים על גל האנטישמיות השוטף את העולם, החלטתי – לראשונה מזה שנים רבות ועשרות נסיעות לחו"ל – לחבוש כובע מעל הכיפה הסרוגה שלי. בהמשך ויתרתי עליו באתרי התיירות המרכזיים וברחובות הראשיים, ואני חייב לומר שלא נתקלתי בשום בעיה שהיא – גם כאשר הצגתי את תעודת העיתונאי הישראלית שלי. היה אפילו רגע משעשע בו הבטתי במפה, עובר אורח שיער על סמך הכיפה שאני מחפש את בית הכנסת והציע עזרה. ובכל זאת, עצם המחשבה – טוב, עצם החשש – מלמדים לא מעט.

בבית חב"ד הידקו מאוד את השמירה ולא ניתן להיכנס בלא דרכון או תעודת זהות. כבר ראיתי אבטחה בבתי חב"ד ברחבי אירופה, אך לא כזאת, ואני משער שהיא לא ממש משמחת את השלוחים שעצם מהותם הוא לקדם בברכה כל אורח. שאלתי ואמרו לי שלא היו איומים ישירים, אבל התחושה היא שמוטב להיזהר. במוזאון היהודי יש מזמן מכשיר שיקוף (כמו בעוד כמה מוזאונים), ושם נאמר לי שהיו פה ושם כתובות נאצה, אך לא אירועים חריגים של ממש.

מצד אחד מעודד לשמוע את זה, ומצד שני – זה מעורר הרהורים נוגים. מובן שלא יכולתי לקרוא את העיתונים המקומיים ולהבין על מה מדברים במהדורות החדשות, אך מן התמונות והמראות שלא היו, התרשמתי שהמלחמה שלנו ממש לא מעסיקה את היוונים. ולמרות זאת, עדיין יש עלייה באנטישמיות – כאילו מדובר באינסטינקט שאינו זקוק לגירוי או לתירוץ כדי להתפרץ.

עוד הערה בנושא האנטישמיות. השבוע ביקר בארץ אלון מאסק, הנושא באחריות ישירה רבה להתגברותה – לא רק בגלל הציוצים האנטישמיים שלו, אלא גם ובעיקר משום שהסיר כמעט את כל המגבלות על מה שניתן לומר ברשת X. כל המחקרים והנתונים מלמדים על תפקידה המרכזי של הרשת (לשעבר טוויטר) בהפצת שטנה ואנטישמיות. זה לא הפריע לבנימין נתניהו לנסוע לפני המלחמה עד קליפורניה כדי לפגוש את מאסק (שמצידו נסע לניו-יורק באותו שבוע כדי לפגוש את ארדואן), וזה לא הפריע לו לצלם עימו השבוע סרטון בלי לומר מילה אחת בנושא האנטישמיות. אני מבין שנתניהו בחברת מיליארדרים זה כמו ילד בחנות צעצועים, אבל אפשר בבקשה קצת כבוד לעם היהודי? תודה וסליחה על ההפרעה.