|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כשיהודית רביץ ואחיה יעקב היו ילדים, הטרנזיסטור המשפחתי לא הפסיק להשמיע באוזניהם שירי ארץ-ישראל. שנים רבות אחר כך פרצו החוצה הזכרונות המוזיקליים הללו ב'בשירים מהבית', אלבומם
המשותף, שחגג השבוע את הגיעו למעמד של תקליט זהב ● האירוע יצוין בשני מופעים של השניים בשישי, ב"צוותא", במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה
|
|
כבר מקליטים את האלבום הבא. יהודית ויעקב רביץ [צילום: יעקב בר-און]
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוץ לחדר, בטרנזיסטור מצופה עור חום, נשמעו שירים עבריים לקולות מכסחת הדשא של אבא וזמזומה של אימא שהצטרפה לפזמונים החוזרים. יקוב ואני התעלמנו מהתרבות ההיא ודבקנו בדרכנו החתרנית... | |
|
|
|
|
"סרג'נט פפר', 'בלאק סאבאט', 'לד זפלין' ואלביס גרו אצלנו במשעול שנונית 45", יהודית רביץ מעבירה אותנו כבמטה קסם לילדותה בבאר-שבע בהקדמה ל"שירים מהבית", האלבום החדש שהיא חולקת באהבה עם אחיה, יעקב. "יקוב, אחי הגדול, הביא את העולם המופלא של המוזיקה ההיא לחדר הקטן שחלקנו בילדותנו. הוא הוציא את האקורדים וניגן בול את כל הסולואים. אני הערצתי כל תו וניסיתי לחקות אותו בכל שנייה שהפקיר את הגיטרה על המיטה.
"מחוץ לחדר, בטרנזיסטור מצופה עור חום, נשמעו שירים עבריים לקולות מכסחת הדשא של אבא וזמזומה של אימא שהצטרפה לפזמונים החוזרים. יקוב ואני התעלמנו מהתרבות ההיא ודבקנו בדרכנו החתרנית...
"...ברגע סנטימנטלי אחד ישבנו יקוב ואני, כשאני קוריסטים מקשישים, נזכרנו בשירי יום שישי אחרי הצהריים וגילינו שהוא יודע את כל האקורדים ואני שרה בול את כל המילים. בפסח האחרון הקלטנו באולפן הביתי שלי תוך שלושה ימים נעימים להפליא את כל השירים שבאלבום..."
אבא, יהושע רביץ, זה מכבר איננו. כאלה הם החיים. לא זכה. לעומת זאת, אמה רביץ, אמה של אחת הזמרות האהובות ביותר בארץ, רוותה שלשום הרבה נחת. היא עשתה כל הדרך מבאר-שבע כדי להתכבד לראשונה בחייה במה שבתה המפורסמת זכתה פעמים רבות בקריירה המפוארת שלה – תקליט-זהב של כבוד. זה היה הרגע המרגש באירוע ב"ננה בר", בנוה-צדק, תל אביב, שבו נחוג ההישג המפתיע של אלבום הרביצים, שלאחר מכירת מעל 20 אלף אלבומים בחודש הוכתר כ"תקליט-זהב".
בתום האירוע מתפתחת בינינו שיחה קלילה. לדבריהם, האלבום המינורי הזה, שבו יודית מפליאה להשמיע גרסות-כיסוי לשירי-עבר אהובים בליווי הגיטרה של אחיה בלבד, נרקם מאליו. הגברת הראשונה של הרוק הישראלי רכשה אולפן ביתי, האח המסור בא להתקין והשירים קלחו.
"אין אצלנו לשבת בשקט", כך יודית. "שעה שיקוב שיחק עם הכפתורים שרנו שיר ישן ועוד שיר ישן. מזה צמח אלבום".
|
|
אם להתחבר לילדותכם, במשעול שנונית 45 בבאר-שבע, אני מזהה כאן תהליך של מרד והשלמה; האמנם?
"זה ממש היה ככה, בלי שנתכוון. בדיוק כמו שאנחנו כותבים בהקדמה בחוברת המילים. מעין מאבק בין הפטפון בחדר שלנו לבין הטרנזיסטור עם העור החום מחוצה לו. עכשיו הטרנזיסטור ניצח".
יקוב: "אני אכן הייתי כל הזמן עם המוזיקה מבחוץ שאהבנו, אבל האוזן הייתה גם במה שמעבר לדלת. לכן, היה כל-כך להתחבר לשירים האלה".
אם יודית כל הזמן בקדמת הבמה, לא חבל לך שהסתתרת עד עכשיו עם הגיטרה בבאר-שבע?
"אין חבל. כך אהבתי את זה. נהניתי ללמד אחרים לנגן בגיטרה".
דומה שמי שאשמים במהלך חייך הם אנשי להקת ..."לד זפלין".
"גם אם הם אשמים, כבר אין את מי להאשים. כשהגיע תורי להתגייס, יכולתי להשתלב עם הגיטרה בלהקה צבאית. כן, כמו יודית כמה שנים אחר-כך. אבל בלהקות הצבאיות לא שרו 'לד זפלין' ודברים כאלה. אז פניתי לי למסלול אחר. זה קרה ככה. זה הגורל".
תמורות מהותיות מסתמנות אצל רביץ האח. מי שהיה כל השנים אושיה באר-שבעית, פורש כנפיים למרכז. הוא, בן 59, חמש שנים מעל אחותו, סב לשלושה נכדים, פתח לפני חצי שנה סטודיו בתל אביב, שבו הוא מלמד גיטרה, בנוסף לסטודיו בתחנת האם בנגב.
בקרוב יגיד שלום לבאר-שבע שלו ויתנחל בעיר הגדולה, קרוב לאחות האהובה, שחזרה אליה לפני ארבע שנים מביתה השכור בכפר-שמריהו.
ואימא אמה?
"היא תעבור איתנו", שניהם אומרים פה אחד.
וההסבר למהלך?
יודית: "הסטודיו של יקוב בתל אביב תופס תאוצה. הילדים שלו גדלו. הוא כבר סבא'לה. נראה לי שבעקבות הפרויקט המשותף שלנו, המעבר שלו מתבקש מאליו".
מה המהלך הבא שלך?
"להמשיך לחיות. להמשיך לכתוב. להמשיך להופיע. בדרך יופיע אלבום שלי. וגם יהיה עוד אלבום עם יקוב. הרי נשאר הרבה חומר בחוץ. ושירים שכבר הקלטתי ברוח זו, כמו 'עין-גדי".
יהיה עוד אלבום, יקוב?
"איזו שאלה. מילה של שנינו. כבר מקליטים".
יודית: "בעקבות האלבום, אנחנו יוצאים לראשונה לסיבוב הופעות, מתוגברים בנגנים עדי רנרט ואורי מיילס. הבכורה בשישי, בצוותא, תל אביב, במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה ובמופע נוסף שם בערב".
ואימא אמה?
"אני אוהבת לשמוע את השירים", היא אומרת אשר עם לבה, "אבל במיוחד אני אוהבת לראות אותם ביחד".
מילה של אימא.
|
|
|
הרביצים מקבלים תקליט זהב מרוני בראון, מנכ"ל הליקון
|
|
|
מפתיע שעד כה לא היה שיתוף-פעולה מקצועי בינה לבין מי שהנחיל לה את יסודות הנגינה בגיטרה. "זה לא הסתדר", טוען יקוב. "כל אחד היה עסוק בשלו – יודית בקריירה; אני בהוראת נגינה בגיטרה. פתאום התפנינו זה לזו ואם יש אולפן, למה לא לנצל אותו?"
יודית: "למעשה, התפנינו פיזית ונפשית לאחר כל המסעות שעברנו. בסופו של דבר, גם בלי קשר למוזיקה, תמיד חוזרים למשפחה. לא רק שיש בינינו כל השנים קשר חם, אלא שזה יתרון בשבילנו שגם המוזיקה מחברת אותנו".
ומהיכן המתכונת הזאת, של שירה בליווי גיטרה בלבד?
"זאת אני, אין לי בעיה ללכת עם הראש בקיר. כך רציתי שזה יהיה. כך זה נהיה. אין כאן שום טריק מסחרי. הגענו לאלבום מתוך היכרות ממושכת עם השירים, שישבו עמוק בתוכנו. זה לא משהו מלאכותי. האמת מדברת באלבום הזה".
תסכימי שזה בניגוד לכל האלקטרוניקה והדציבלים, המשתלטים על הבמות.
"אף פעם לא פעלתי לפי מה שהולך. אני תמיד הולכת נגד הזרם. תמיד חיפשתי את המטבע מתחת לפנס. לפעמים המערכת סביבי משקשקת בגלל זה. כן, גם הפעם. מה, רק עם גיטרה? אולי תוסיפי עוד כלי? אני מודה שלשנייה הצליחו להוריד לי את הביטחון. אבל טוב שיש שניים. יקוב חיזק אותי. תראי שיצא מדהים, הבטיח".
רוב הקריירה שלך אנחנו מכירים אותך כזמרת יוצרת, עובדה הזוכה בימים אלה למשנה תוקף ב"ציפור האש", ספר פזמוניה של שמרית אור, שבו את מופיעה עם עשרה לחנים, שנייה לקובי אשרת בלבד. פתאום את שמה את היוצרת שבך בצד ומצדיעה ללחני אחרים.
"זה לא פתאום. כנראה, גם צריך איזושהי ענווה בדברים האלה. הרי יש יוצרים שעליהם גדלנו. אני מרגישה חובה להפיץ את הקלאסיקות האלה. אם ללכת קצת אחורה, אז אין סיבה שזה יהיה רק ל'ביטלס' ודומיהם ולא משלנו".
ובעשותך כן, את מורידה הילוך מפעילותך כיוצרת?
"בפירוש. הרגשתי בתור אמן בכיר, אם מותר לי לומר ככה, שהגיע הזמן לעשות כמעשה ג'וני קש, לקחת שירים שאני מחשיבה כשירי-עם ישראלים ולהחזיר אותם לתודעה. אני עושה את זה כפי שכמלחינה הייתי רוצה שיעשו עם השירים שלי".
מה הנחה אתכם בבחירת השירים, ביניהם "שני שושנים", "פרח הלילך" ו"אור"?
יקוב: "אהבה, זה מה שהנחה אותנו. הלכנו רק לפי הלב".
יודית: "השירים לא נבחרו לפי איזשהו קו היסטורי או לפי נושאים, נגיד. כמו במשחק כזה זרקנו לחלל האוויר שמות של שירים. תגידי סולם, אמר. הבאתי סולם. יקוב ישר ניגן את האקורדים ושרתי. זה היה כמו בפינג-פונג. סוג של שעשוע".
|
|
| תאריך:
|
20/10/2010
|
|
|
עודכן:
|
20/10/2010
|
|
יעקב בר-און
|
|
העלילה ההזויה מתרחשת בעיירה שכוחת אל ברוסיה, אולם היא הייתה יכולה להתאים להפליא גם למחוזות אחרים ואולי אפילו לאיזו רשות מקומית בכל מדינה אחרת וגם בישראל. השחיתות השלטונית היא נכס צאן ברזל בעוונותינו וגוגול רק העניק לה מבט חדש שלא מאבד מאקטואליותו, חרף הזמן הרב שחלף מאז חובר.
|
|
|
|
|
בפתחו של החורף הקרב ובא מתגבר הרצון לחמם את הבית, ליצור אווירה חמימה, נינוחה ונעימה, אשר שונה ממזג האוויר הקר והסגרירי שבחוץ.
|
|
|
|
|
העוברים ושבים בדיזנגוף סנטר בתל אביב נתקלו (יום ג', 19.10.10) במראה חריג: בחלון הראווה של אחת החנויות עמדו נשים כפריטים למכירה, כאשר תו מחיר מוצמד אליהן. מי שעצר לכמה רגעים הבחין במהרה כי מדובר במיצג של "המטה למאבק בסחר בנשים", אשר הוקם במסגרת קמפיין רחב היקף של הארגון. תחת הכותרת "מכירת נשים לפי טעם אישי", מוצבות שבע נשים צעירות בלבוש מרושל אל מול העוברים ושבים. חלקן מאופרות באופן המציג אותן כמוכות, ולכולן כאמור, מוצמד תג הכולל מחיר ונתונים אודות גילן, משקלן, מידות גופן וארץ המוצא.
|
|
|
|
|
החודש יוכרז במסגרת כנס בינלאומי שיתקיים בקריה הרפואית רמב"ם על הקמת המרכז למדעי העצב הקליניים. במרכז הדיון בכנס יעמוד הטיפול המרתק והמתפתח של גרייה חשמלית למוח באמצעות אלקטרודות ונוירוסטימולטור מושתלים.
|
|
|
|
|
הערב (שלישי) חל יום הזיכרון ליצחק רבין. נכון לכתיבת שורות אלו, התקשורת הישראלית טרם מצאה את הקוריוז השנתי שיפיח עניין ציבורי כלשהו במאורע. אבל אי-אפשר להוציא מכלל את האפשרות להפתעה ברגע האחרון: תמונה עדכנית שבה נראה בנו של יגאל עמיר משחק בארגז חול ("יש לו בדיוק אותו חיוך", תדווח בזעזוע אמו של אחד הילדים בגן); תצלום בלעדי של קנס החנייה שקיבלה גאולה עמיר, כשחנתה שלא כחוק ברחוב יצחק רבין בהרצליה ("15 שנה וכלום לא השתנה", יתפייט עורך המקומון); סקר חדש ומטריד שמגלה כי רוב מוחלט מקרב חובשי הכיפה (גם מקרב חילונים, אבל זה עלול להצטייר כהרבה פחות מטריד) ממשיך לקרוא ל'בית החולים רבין' בשם 'בילינסון'. כל גימיק הולך, וכל נתון יכול להיקרא לדגל ביום פקודה כדי להזכיר לכולנו את מעשה הרצח הנפשע, השלכותיו המסועפות ומסקנתו ההכרחית: הקמת מדינה פלשתינית בכל שטחי יו"ש והריסת כל ההתנחלויות.
|
|
|
|
|
