בעצם, לא צריך לחכות לטווח הארוך, כי העתיד כבר כאן. הרפיסות של ממשל אובמה גובה כעת את מחירה. לא די בכך שצפון קוריאה, אירן ואפילו מדינה קיקיונית כמו ונצואלה מצפצפות על ארה"ב; כעת מסתבר שהיא אינה רוצה, או פשוט אינה מסוגלת, להגן על בני בריתה. ושלא יקשקשו לנו על דמוקרטיה וכו'; מה שאנחנו רואים במזרח התיכון הוא החלפת דיקטטורה אזרחית בדיקטטורה צבאית (מצרים) במקרה הטוב, או התפרעויות המוניות העלולות להכשיר את הקרקע לעליית משטרים איסלאמיים קיצוניים (לוב) במקרה הרע.

אובמה, בתמימותו וחוסר נסיונו, חשב שהוא יכול להושיט יד למשטרים קיצוניים ולארגוני טירור, ולא הבין שלמעשה הוא מושיט את הלחי השנייה. איש מיועציו לא קם כדי לומר: אדוני הנשיא, אתה הורס את האינטרסים של ארה"ב ואת מיומנותה לטווח הארוך, לטובת קצת רווחים פוליטיים ואישיים (פרס נובל) לטווח הקצר.

בקצב הזה, אובמה עוד יקים אנדרטה לנוויל צ'מברליין.

מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, אסתר דומיניסיני, היא מעובדי הציבור היותר ישרים וישירים שיש לנו. היא באה לטלטל את המוסד והיא עושה זאת, גם אם זה קשה מאוד. היא אומרת את דעתה בגלוי, גם אם זה אומר להתנגש עם הפוליטיקאים והאוצר. בהחלט כדאי להקשיב לה.

השבוע, בכנס לשכת רואי חשבון, דיברה דומיניסיני על הצורך להבטיח את איתנותו של המוסד לטווח של 50 ואפילו 100 שנה, ועל הכורח להכין דוח אקטוארי שיבדוק בדיוק את הנקודה הזאת. יש כבר ועדה שעוסקת בנושא, עם מיטב המומחים, ומן הסתם היא תגיש מסקנות מעמיקות ומלומדות.

הבעיה תהיה כמובן היישום. במדינה בה חמישה ימים הם הטווח הקצר, חמישה חודשים הם הטווח הבינוני וחמש שנים הן הטווח הארוך - חמישים שנה הן העולם הבא. שום פוליטיקאי לא יתעסק עם זה, משום שזה לא סקסי, לא נותן כותרות ובעיקר לא במשמרת שלו. זהו אולי הנושא הפיסקלי החשוב ביותר לעתידם של המדינה ותושביה, והוא יפול מן הסתם קורבן לפרטאץ' הרגיל שלנו. את המחיר ישלמו ילדינו ונכדינו.

המאבק שהתעצם השבוע על ההכרה בגיור בצה"ל רחוק מלהיות מאבק נקודתי בין ספרדים לאשכנזים ו/או בין דתיים לחרדים ו/או בין דת למדינה. זהו מאבק על דמותה של המדינה לטווח הארוך: האם היא תהיה סובלנית ומתונה, או קיצונית ומתבדלת. האם היא תהיה ציונית או גלותית.

החרדים, שמכירים במדינה רק בדיעבד ואינם מוכנים לתרום את חלקם הראוי בבניינה ובהגנה עליה, רוצים להשליט בה את השקפת עולמם. הם כבר סיפחו לעצמם במידה רבה את הרבנות הראשית, את רבנויות הערים ואת בתי הדין, הם שולטים על חלק ניכר ממערכת הכשרות, וכעת הם רוצים להתערב גם בפעילותו של הצבא.

כאן חייבת לבוא הכרעה ערכית אמיצה, במקום הכרעה פוליטית פחדנית. המפלגות החילוניות הן שחייבות להתייצב ולומר: אנחנו תומכות בציונות הדתית ולא באנטי-ציונות החרדית. אנחנו רוצות את הדת המשתלבת בחיי המדינה ולא את זו המתנגדת לה. אפשר להיות שומר מצוות וציוני, אפשר ללמוד ולשרת בצה"ל, אפשר להיות בן תורה ולצאת לעבוד. את הקו הזה חייבת המדינה לעודד, אם חפצת חיים היא.

עוד אין חוק כזה, אבל השבוע התרבו הקולות הקוראים לחוקק אותו, לאמר: לקצר את תקופת הצינון שבין פשיטת המדים לבין האפשרות להיכנס לפעילות פוליטית. והכל - למען הרמטכ"ל היוצא, שלפחות קדימה חפצה בשירותיו.

חקיקה חייבת להיות לטווח ארוך. אסור שהיא תשתנה השכם והערב, לפי גחמות רגעיות ואינטרסים בני חלוף. שינויים כאלו הם הזניה של החוקים והרשות המחוקקת, וגורמים לציבור לשים פס על שניהם. אך אם הכנסת יכלה לשנות בלי להניד עפעף חוק יסוד על-מנת לאפשר לאהוד ברק לנפח את ממשלתו, מה זה כבר חוק הצינון?

ועוד הערה: מעניין שדווקא קדימה פוזלת לעבר אשכנזי, שענייניו מצויים הן בבדיקת מבקר המדינה והן בחקירת משטרה. כנראה שהירשזון ורמון ושחורי ולחיאני והנגבי לא מספיקים לציפי "קלין" לבני.

מחלון חדרי במלון ישרוטל בים המלח, ניתן היה לראות השבוע היטב את היעלמותו של הים. לפחות שלושה איים ניכרים בחלקו הדרומי, ונראה לי שהם גדלו מאז הייתי כאן בשנה שעברה. עוד מעט ים המוות יהפוך לים המת.

זוהי תוצאה של מחדלים רבי שנים. מפעלי ים המלח, הן שלנו והן הירדניים, מייבשים את הים לטובת הפקת תוצרתם. תארו לעצמכם איך היינו מגיבים אם מישהו היה עושה את זה לכנרת; אבל בים המלח - איש לא מתרגש. ממשלות ישראל לדורותיהן מתעלמות מהבעיה הזאת, כמו גם מהסכנה האורבת לפתחם של המלונות הניצבים לאורך חופו הדרומי של הים. תעלת הימים, שיכולה להציל את הים, היא לא יותר מאשר סעיף נידח בתוכניות העבודה של המשרד לשיתוף פעולה איזורי.

זוהי דוגמה מובהקת להעדפת הטווח הקצר על פני הטווח הארוך, להקרבת האינטרס הציבורי על מזבח האינטרס הפרטי, לנצחונו של ההון על הטבע. עוד כמה שנים, וכל מה שיישאר כאן הוא ביצה דלוחה. ואת זה רצינו להפוך לאחד מפלאי העולם.

מזמן לא קראתי פסק דין כה אנושי ומרגש, כמו זה שנתן השבוע השופט העליון ניל הנדל בבקשתה של אם לבטל את מסירת בתה לאימוץ. הנדל נענה לבקשה, תוך שהוא מתווה דרך להכרעות עתידיות בנושא כואב ורגיש זה. לא המצב הנוכחי של ההורה הוא המכריע, אמר, אלא הטווח הארוך יותר, יכולתו לאורך זמן לדאוג כהלכה לילדו.

מחמאה מגיעה גם לחברו להרכב, השופט אליעזר ריבלין, אשר הצטרף לדעתו של הנדל והוסיף משפט מרשים שוודאי עוד יצוטט רבות: "הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים". ולוואי וירבו פסקי דין כאלו בישראל.