מזמורי תהילה לכהן

לכבוד חג החירות וחודש החירות יוקרן באינטרנט הסרט המצוין, הבן הסורר, של שושי גרינפלד, המספר על "נער גבעות".

את הבן הסורר תוכלו לראות (עם כתוביות באנגלית) - גם אם ראיתם אותו בהקרנות הרבות – חופשי בדף הפייסבוק של הסרט בסוף-השבוע הבא (ג'-ו' בניסן, שבעה עד עשרה באפריל).

"מוזמנים להעביר לחברים שלכם" - כותבת שושי גרינפלד – "מי שעוד לא עשה 'לייק', אשמח מאוד ... כל לייק גורם לי אושר לא יתואר. גיליתי את סוד הנירוונה: המון לייקים. אז, יאללה, מה'כפת לכם".

בצעד מתוזמר היטב של כמה עיתונים, פנו כתביהם לאינטרנט, וחיפשו במכון וושינגטון למדיניות במזרח התיכון (WINEP) עבודות, שכתב במסגרתו יורם כהן, שנבחר לראש השב"כ, כשהיה עמית מחקר במסגרתו בשנים 2009-2008. במסמך מדיניות 97, חמא"ס בקרב, קבע כהן יחד עם ג'פרי וייט, באוקטובר 2009, כי חמא"ס מסוכן אבל אפשר לגבור עליו.

כלומר, אפשר להתגבר על חמא"ס. צריך רק לרצות זאת. בספרם, תנו לצה"ל לנצח. הססמה שהגשימה את עצמה (תל אביב: ידיעות ספרים, 2010), שזכה לא מכבר בפרס מולדובן לכתיבה צבאית, קובעים זכי שלום ויועז הנדל, כי בניגוד לתפיסה השלטת בעלית הישראלית, אפשר לנצח צבאית את הטרור.

נקווה, שבעוד כחמש שנים, כשיפרוש מתפקידו, לא יעסוק כהן – כמו רבים מחבריו במערכת הביטחון – במחקרים ובתירוצים, שיסבירו מדוע לא יישם את מה שחשב לאפשרי באוקטובר 2009.

יצאנו בפורים לאכול עם אחד הנכדים במזללה נחשבת באזור תעשיה היי-טקיסטי. הזמנו מקום בטלפון, אך המסעדה הייתה, כצפוי, עמוסה ורועשת. מקומות ישיבתנו היו לא-נוחים בלשון המעטה. מנת העוף, שהזמנתי לזכר ביקורי בניו-אורלינס, הייתה בינונית פלוס. גם זה היה צפוי, אבל לא היה בתפריטם משהו אחר, שיכולתי להזמין.

גם החניה הייתה עניין מסובך, ובירכתי על כך שלא נהגתי. כבר הרבה שנים מחוץ למרכז העניינים, והתרגלתי לאכול להנאתי במקומות קטנים ושקטים ולא ביורה רותחת.

המלצרים כמעט שלא שמו אלינו לב, ואפילו את החשבון הגישו אחרי עיכוב ממושך, ולא באו לאסוף את התשלום. חיכינו הרבה, וכדי להשתחרר מעולה של המסעדה (כיוון שלכמה מאתנו אלה היו ימי עבודה ולא ימי שבתא), הלכנו לשלם בקופה. שם נזכרתי, שהזמנתי מים קרים – סתם כוס מים קרים – שלא הגיעה אלינו, למרות בקשות חוזרות.

הצעתי לא להשאיר תשר, ובני משפחתי התנגדו. כמה מהן עבדו כמלצריות, וחשו אהדה למעמד המנוצל. הסבירו, שהמלצרים מסכנים וכו'. נכנעתי במורת-רוח. למרות שיש טיפשים, שמוכנים לעבוד – בניגוד לחוק – רק על טיפים, עדיין איני חושב, שמגיע להם תשר, כשהשירות היה כל כך גרוע.

"לוחמים אינם מתים הם נמוגים" - פסק גנרל דאגלס מקארתור בנאומו המרגש בפני שני בתי הקונגרס האמריקני לאחר שהודח מפיקוד על כוחות האו"ם בקוריאה. לוחמי תש"ח אינם חורגים מהדגם הזה. לכן, חשוב לשמר את מורשתם - כולל העניין הלא-נעים לחלוטין: המאבק בין הארגונים.

מוזיאון לח"י מנציח את מחתרת לוחמי חירות ישראל - לח"י - הקטנה בארגונים, שלחמו למען הקמת המדינה. לח"י פרשה מהארגון הצבאי הלאומי - אצ"ל - על-רקע המחלוקת בין ראשי אצ"ל על המדיניות כלפי הבריטים, והמשיך במלחמה בבריטים במהלך כל מלחמת העולם השנייה. המחתרת המשיכה לפעול גם לאחר ששוטרים בריטיים רצחו בסוף שבט ה'תש"ב (1942), את אברהם שטרן - "יאיר" - מחולל לח"י, לאחר שכפתו אותו.

"יאיר" נרצח בדירת המסתור שלו בבית ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. כיום נקרא הרחוב על שמו של "יאיר", ובבית , שבו נרצח, הוקם מוזיאון לח"י.

מאות חיילים ובני-נוער פוקדים מדי שנה את מוזיאון לח"י, ולומדים בו את מורשת "יאיר" ואת מורשת לח"י. למי שאינם יכולים להגיע למקום ולרוצים להעמיק במה שראו בביקורם במקום – הקימו אנשי המוזיאון אתר באינטרנט, ובו סיפורים על "יאיר", על לח"י וגם על השכונה המעניינת, שבה נמצא המוזיאון.

משפחות הסוהרים, שנספו בשריפה בכרמל, ביקשו לדחות את הענקת הצל"שים לשלושת קציני המשטרה, שהיו מעורבים באירוע.

שלומי דיאז, איציק סבן, נצחיה יעקב וגדי גולן דיווחו בישראל היום, "נג'יב סרחאן ... תהה: 'מי הכניס אותם [את צוערי שירות בתי-הסוהר] ללהבות האש? הענקת צל"שים לשוטרים מוזילה את ערכם של יקירינו ומוסיפה חורבן על חורבננו'. הוא ביקש לעכב את מתן הצל"שים עד לפרסום מסקנות החקירה של מבקר המדינה. ניצב עמיחי שי, ראש אגף משאבי אנוש [במשטרה], אמר כי בקשת המשפחות תובא לדיון אצל המפכ"ל.

"שלמה אלקלעי אמר בדיון מיוחד של ועדת הפנים בכנסת, 'בתחקיר של המשטרה לא בדקו את שיקול הדעת של השוטרים והשאירו זאת למבקר. לפני שהמבקר הספיק לבדוק, מחליטים להעניק להם צל"שים - זה לא תקין ...'

"לילך ג'ורנו ... זועמת על הפרסומים כי המשפחות לא ראו את הסרטון: 'כן ראינו אותו וכן ראינו את התחקיר. אני לא מאשימה אף אחד, זה לא מכבד את זכרם. הם מתו גיבורים וכך יישארו בעיניי'. "עינב ברמי ... אמרה אתמול: '... יש תחושה קשה שהשב"ס והמשטרה מסתירים מהמשפחות השכולות את האמת בגלל שבכירים קיבלו החלטות שגויות שגרמו לאסון'".

למרות טענות המשפחות השכולות, דבר לא השתבש במטה הארצי של המשטרה. צל"שים היו מאז ומתמיד - ולא רק אצלנו – אמצעי לכסת"ח. כולם עושים זאת, והמשטרה הולכת בנתיב סלול, שהפך מזמן את מוסד הצל"שים - בארץ ובעולם – למשהו מפוקפק למדי.

דרך אגב, לפחות במקרה אחד, גם המשטרה כסת"חה באמצעות צל"שים: לאחר שמדחת יוסף הופקר לדמם למוות בקבר יוסף (במהומות אוקטובר 2000), החליטה המשטרה לעטרו בצל"ש; ולמיטב ידיעתי, דחתה זאת משפחתו בשאט-נפש. לאחר מכן, עיטר אלוף פיקוד המרכז פלוגת מג"ב, שנשאה בעול הלחימה על קבר יוסף, בצל"ש.

"במשטרה דוחים בשאט-נפש את הטענות, ומדגישים כי הסרטון [שהוצג בוועדת הפנים] חלקי וכי שלושת הקצינים [הבכירים במשטרת חיפה, המועמדים לצל"שים] חירפו את נפשם להצלת הצוערים. 'הסרטון הוצג גם למבקר המדינה ...".

משום-מה, יש לי הרושם, שהפעם יעניקו מבקר המדינה ובג"ץ צל"שים. למה לא?! הם העניקו (ושללו) כבר דרגות, ושום דבר - גם לא ההיגיון – לא יוכל לעוצרם.

סוגיה נוספת, הבולטת דווקא במסורת הענקת הצל"שים במדינתנו, הנה עיטור קצונה בכירה. כמו אנשי צבא הקבע, אנשי המשטרה אינם מתנדבים, ורוב מעשיהם – פרט לחריגים במיוחד – הנם במסגרת חובתם והתחייבותם. כלומר, משטרתנו – כמו צבאנו – מעניקים לקצונה הבכירה צ'ופרים במקום לקבוע לבכיריהם נורמה גבוהה ביותר.

יהיה מעניין לקרוא את סיפורי המעשה ואת ההנמקות לצל"שים, שתעניק המשטרה לבכיריה, שנספו בשריפה. עם כל הכבוד, נפילה במילוי תפקיד אינה סיבה לעטר בצל"ש וגם לא להעלאה בדרגה. במחקרי על הצל"שים והעיטורים בצה"ל נמצאו ליקויים רבים בשיטה הישראלית, ואפילו סיפורים מופרכים. כלומר, אנשים בדו סיפורי גבורה, ועוטרו עליהם.

מול זריזות המשטרה לעטר את בכיריה, מופלא, שאף אחד לא חשב על הצורך לעטר דווקא את הכבאים (כולל הנער המתנדב אלעד ריבן), שנספו בניסיונות להציל את השוטרים ואת צוערי שב"ס.

כצפוי, מפריעה הכיפה על ראשו של יורם כהן, הראש החדש של השב"כ, לנטורי קרתא של השמאל ההזוי – מהארץ ועד גלי צה"ל. וכרגיל, היועץ המשפטי לממשלה לא יראה בכך גילוי של גזענות. ברפובליקת הבננות, שידועה גם כמדינת היהודים, אנטישמיות בוטה אינה גזענות כלל.

העיתונים פצחו במזמורי תהילה לכהן, וזה מפחיד, כיוון שכהרגלם שוררו העיתונאים בהתאם לאות הפתיחה, שירה ראש הממשלה בכנס קק"ל – כמו תזמורת, המכוונת את כליה לצלילי הכנר הראשון. אפשר לחשוב, שהמדובר בגאון, שהולך לנהל גוף עתיר-הצלחות. מצבנו הביטחוני מלמד, שאין כמעט גאונים במערכת הביטחון. אדרבא. וכמעט שאין לה הצלחות. בשבועות האחרונים הזכירו לנו הפלשתינים – באיתמר ובירושלים – כי הרגיעה יכולה להיגמר באחת; ובחוטף עזה, הם מכרסמים בהדרגה בריבונותנו ללא מפריע.

השד הרע שבתוכי הזכיר לי קטע אדיר מתקופת ואטרגייט. מסופר, כי הנשיא ריצ'ארד ניקסון ופרופ' הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה שלו, ישבו בבית הלבן, ועיינו בכותרות עיתוני הבוקר, כדי לבדוק על מי מאנשיהם כתבו תשבחות ודברי הלל. ודאי, אותו האחד קנה את השבחים בהדלפותיו. ביהדות נוקטים, כנראה, אחרת – לפי הפתגם הידוע, "אל יתהלל חוגר כמפַתח" (מלכים א' כ', י"א). כלומר, בלשון הספורט: את הכסף מונים רק במדרגות אל מחוץ למגרש.

הסרט התיעודי, מי רצח את אבא?, של ליאורה עמיר-ברמץ יוקרן ביום רביעי בערב, במסגרת התוכנית "מבט שני" בערוץ 1. אל"ם יוסף (ג'ו) אלון, הנספח האווירי של ישראל בארצות-הברית, נרצח ערב מלחמת יום הכיפורים בוואשינגטון הבירה, ומאז אין יודעים דבר על נסיבות רציחתו.

הסרט של עמיר-ברמץ (עריכה: שושי שיפטר וארנסט ארונוב; צלם: דני גרשון) עוקב אחר בנותיו של אלון, שמנסות לחקור את שקרה לאביהן.