|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
רומנטיקה שנחבטת בין ממשות לזיכרון. יורם קניוק [צילום: אדוארד אטלר]
|
|
|
|
|
גורל, אהבה ודיקטטורים אחרים
|
|
גיבור ספרו החדש של קניוק, 'ערבי טוב', חציו יהודי חציו ערבי, מיטלטל בין שואה, ציונות ותש"ח לבין נאכבה והחלום על הכליפות הגדולה. אך גם מעל ספר זה של קניוק, שלכאורה הוא הפוליטי שבין ספריו, מרחף איזה קסם מופשט
|
|
|
אין דבר שלם יותר מנראטיב מרוסק
|
|
|
|
|
|
|
|
| הניסיון לתאר 'על מה הספר הזה' משול לניסיון ללכוד דקה במעופה ולתלוש את כנפיה, כדי לתהות על טיבה כיחידת התנע של הכיליון | |
|
|
|
|
קניוק הוא הגויאבה של הספרות העברית - כרוכים אחריו או נרתעים ממנו. הוא כותב בסגנון של 'תאהבו אותי או תלכו קיבינימט', בלי בדל של קוקטיוּת, כמו היה כותב לעצמו. כך גם בספר זה, 'ערבי טוב', שפורסם לראשונה ב-84' ויצא כעת במהדורה מחודשת. והנה, לא רק שהספר עמד במבחן הזמן, הוא אף השביח כיין. חוששתני שבעוד חמישים שנה, כאשר מישהו ייקח ספר זה ליד, הוא ישאל עצמו כיצד לא זכה קניוק בפרס ישראל.
הנרטיב של 'ערבי טוב' שבור, מרוסק. הזמן-מקום נזילים, מתערבבים זה בזה ומתפצלים ללא הפסק. פרוסט עשה את זה קודם, קניוק מוסיף על הרומנטיקה המפולשת בזיכרון את המבטא הספרותי המחוספס-ציני שלו. כל זה דורש מהקורא להפוך שותף פעיל בעלילה, ומהכותבת של רשימה זו - לנסות למסור מרוחו של הספר בזהירות. בזהירות, כי אין דבר שלם יותר מנראטיב שבור, והניסיון לאחות אותו לצורכי רשימה זו מכיר בכך.
אך מה אספר ואנחותיי עצומות? הניסיון לתאר 'על מה הספר הזה' משול לניסיון ללכוד דקה במעופה ולתלוש את כנפיה, כדי לתהות על טיבה כיחידת התנע של הכיליון. ואולי דבק בי משהו מהייאוש הפיוטי השורה על 'ערבי טוב', כמו גם על רוב ספריו של קניוק? (ייאוש זה אינו פסיבי, אלא מקים מהומת רגש המנסה למרוד בבלתי-מריד שהוא גורל, אהבה או דיקטטורים אחרים). אנסה אפוא להטיל על מילותיי משמעת, כדי לתאר ספר שהמשמעת העיקרית בו היא מִספוּר העמודים.
גיבור 'ערבי טוב' הוא בן-כלאיים, חציו יהודי וחציו ערבי, "קורבן של שתי היסטוריות מנוגדות". הוא יוסף רוזנצוויג, אך גם יוסוף שרארה. דמות אבודה, שסועה. אומנם גיבורנו ההיברידי נהנה, במובנים מסוימים, משני העולמות - למשל, שתי אהובות לו, האחת משוררת יהודייה ושמה דינה, אהבת חייו, והשנייה שחקנית פלשתינית בשם לילה שאותה הוא אוהב "נגד דינה" (כי אצל קניוק אהבות עזות הן לעולם "נגד מישהו").
אך מה שגורם לדפיו של הרומאן להתהפך אינם רגעי העונג (הגם שאוּמְצַת העונג של האהבה הקניוקית צרובה במחבת של זעם וקנאה), אלא העובדה שיוסף-יוסוף אינו בן-בית באף אחד מהעולמות. הוא קורבן העובדה שאצל היהודים והערבים גם יחד לא חסרים "צודקים מקצועיים", הדואגים להזכיר לו שהוא "יהודי מזויף" ("אֵיבָה שעטופה בחיוך חמים ומשוכלל") ובו-בזמן גם "ערבי מקולקל".
מוצאו הדו-קוטבי של יוסף חושף אומנם את היפה והרגיש בשני העמים, אך גם את צידם היפה פחות: הציונות לפי 'ערבי טוב' היא יפת-בלורית, חשוקת צדק של נרדפים ובטוחה שהיא נאורה כמו שוויצריה של מעלה, אך גם מאצ'ואיסטית וגזענית ומפוחדת - ואילו נוטרי הנאכבה מוּנעים מתוך תחושת עשיקות כנה, אך מתוארים גם כפאתטיים, ילדותיים ואף נגועים בפראות חוליגנית. היצור הדו-לאומי שברא קניוק מוטח בין שתי הגדות, מבולבל ופגוע.
הצד הציוני אחראי ל"פגוע". יוסף-יוסוף גדל על ביאליק ואלתרמן ובאב-אל-וואד ואמו חווה היא גיבורת תש"ח, אך צה"ל מסרב לגייסו משום שאביו עזורי פעיל במפלגות לא ציוניות ובעל קרובי משפחה בירדן ובלבנון. או אז מתחיל מסע נקמה נואש ועצוב אך לא משולל הומור, שבמהלכו מנסה יוסף-יוסוף להתמודד עם היוחסין הדו-דבשתי שלו.
אך כיצד ימצא יוסף מנוחה לנפשו, אם נפשו מיטלטלת בין קו האפר של לקחי אושוויץ, שממנה ניצלו ברגע האחרון סבו וסבתו - לבין קו המים של עכו, סמוך למסעדה של אבו-כריסטו, שם יושב אביו הערבי עזורי?
|
|
| הציונות לפי 'ערבי טוב' היא יפת בלורית וחשוקת צדק של נרדפים, אך גם מאצ'ואיסטית, גזענית ומפוחדת - ואילו נוטרי הנאכבה מוּנעים מתוך תחושת עשיקות כנה אך גם פאתטיים, ואף נגועים בפראות חוליגנית | |
|
|
|
עזורי זה, אינטלקטואל-חוקר אציל ויפהפה, הוא לטעמי הגיבור האמיתי של הרומאן, ולא בנו יוסף-יוסוף. עזורי יושב אל השקיעה ומביט אל ספינת דיג ואל נעוריו, שחלפו עליו בגן ערבי קסום בכרמל שהיה שייך לדודו, סוחר עשיר שסייע לטורקים.
עזורי, אביו של יוסף בעל נפש הפיפיות, הוא כנראה היחיד ברומאן 'ערבי טוב' ש'יודע את האמת על הטרגדיה היהודית-ערבית', משום שהוא רומנטיקן ומפוכחן גם יחד, וזוהי כנראה ראיית העולם היחידה האפשרית במרחבי התחלוא של 'הסכסוך'. "מאה דורות של אבירים קדמוניים, לטיניים וערביים כאחד, הביאו את עזורי, בעל עיני האגמים ועור המזרח השחום, להיות חשדני, מורד בחלומות גדולים מדי כמו מימוש גדולת בית אומייה וציונות, שאין לה ברירה אלא להיות צומת של תפילה ואכזריות, גטו ומשרד ביטחון עם מוזיקה קאמרית".
עזורי, הערבי המשכיל והמעודן שמחקריו חסרי הפשרות על הסכסוך מרגיזים את היהודים והערבים גם יחד, התחתן עם חווה היהודייה, ילדתם של פרנץ וקיתה, שהפכו את ביתם בתל אביב למוזיאון-געגועים מאובק אל ברלין, וכך הוליד את יוסף עם מערכת כפולה של כלי דם. מערכת שרוחשות בה שתי תפארות עבר - זו של היהדות בגילומה האירופי-ברלינאי, פנטזיית-נאורות הדורה שהתנפצה אל גדרות תיל, וזו של 'האומה הערבית המאוחדת', פנטזיה שמעולם לא יצאה את דלתותיה של "חנות האשליות של ההיסטוריה".
הספר מתרפק בחמלה על הפנטזיות והחרדות של שני העמים, אך גם מלעיג על הגרוטסקי שבאופיים: בנפשם של היהודים "זורם דם ארור אשר דורש מהם, בשמו של הצדק האבסולוטי, להיות האויבים של עצמם" – ואילו בנפשם של הערבים זורמת תקווה פראית ורקובת-שיניים לחידוש מלכות הכליפים. המפגש ביניהם הוליד את הפארסה העצובה של המציאות הישראלית, המטילה את צילה על אהבתם של יוסף-יוסוף והמשוררת דינה.
|
|
| קניוק קיבל פרס ספיר, אך מגיע לו גם פרס ישראל, ויפה אתמול אחד קודם | |
|
|
|
הספר שלפנינו התפרסם לראשונה ב-84', "תחת שם בדוי", נכתב בדף ההסבר שצורף אליו. תמהתני: וכי ניתַן לו, לקניוק, להסתתר תחת שם בדוי? והלוא חתימת סגנונו כה מובהקת. אחדים מאִפיוניה הם: בשומת מחוספסת, מרירות צרודה, רגישות ציניקנית, פאתוס דטרמיניסטי. חיתוך הכתיבה הקניוקי הוא אידיוסינקרטי להחריד, חבוק על-ידי איזו קדרות מגחכת ומסגיר את הכותב כפי שהציצית מסגירה את הדוכיפת. אז על איזה "שם בדוי" אפשר בכלל לדבר? וכי איזה עוד סופר עברי היה כותב משפט כמו: "רציתי להיות רמי ערבי, רמי ההולך בתלם ובהבעת מורד, מגן על מולדת וחש חרטה, אוהב את אויביו אבל יורה בהם בתחכום, מאמין בחלום שאף אחד לא תרגם לו נכון"? דיברתי בשבחו ובקסמו של הספר (ש"הופץ בדמשק באופן פיראטי", חושף דף ההסבר פרט מרתק), אך הוא אינו משולל חולשות. הראשונה שבהן היא הפתיחה התזזיתית-מסתורית משהו, שעלולה להרתיע את הקורא מלטמון ידו בהמשך הספר. החולשה השנייה היא בדמותו של יוסף-יוסוף, שהיא בעלת צביון קריקטורי משהו, שבא על חשבון האמינות וההזדהות עימו. דווקא דמויות המשנה המקיפות את יוסף: ראש המוסד, אביו, סבתו, הן משכנעות יותר. ובאשר לחולשה השלישית, ובכן, אינני בטוחה שזוהי אכן חולשה, אפשר לראות בה דווקא חסד. אני מתכוונת לעובדה ש'ערבי טוב', המשכיב את הסכסוך הישרא-פלשתיני על ספת הפסיכואנליזה, מצייר את הסכסוך כמין מחלה פיוטית. מחלה שהיא מוכרת מאוד לכל אזרח ישראלי, אך בה-בעת שונה מאוד מזו המוכרת לו. פרוסט ניסח תופעה דומה ב'בעקבות הזמן האבוד': לסיכום, 'ערבי טוב' הוא יצירה קניוקית קלאסית, שה'נושא' שלה אינו בהכרח 'הסכסוך', אלא היחסים בין ממשות, זיכרון, זמן ואהבה. לאור כך, אני מתקשה להשתחרר מהרושם שהלאום האמיתי של יוסף-יוסוף אינו יהודי ואף לא ערבי. הלאום האמיתי שלו הוא אהובתו המשוררת דינה, האישה ש"בלעדיה אין טעם לשום דבר".
|
|
קל להצמיד לספר חטוטרת אלגורית. בבחינת: הגיבור הדו-לאומי מסמל את הטרגדיה שבמפגש בין שני עמים צודקים. בבחינת: כפי שהגיבור הספרותי מתייחס לשורשיו הכפולים כאל שתי זרויות המתקוטטות בו, כך גם שוכני הארץ הזו מסרבים להכיר בכך כי היהדות והערביות הן שתי מהויות בלתי ניתנות להכנעה, ומוטב להשכין ביניהן איזה רוגע-קוו. אך האומנם פושט הספר את צווארו לעומת הקורא ואומר לו: "במטותא ממך, הנף עליי את סכין הניתוח והקז ממני את הלקחים המתבקשים"? אנסה להציע קריאה אחרת, המתרחקת מעט מקרקוריה של התרנגולת המרוטה של הסכסוך. לא רק משום שנקטה נפשנו ממנו, אלא משום שטקסט קניוקי תמיד מותיר את הרושם שדבר-מה שלא נאמר מרחף מעליו. גם על 'ערבי טוב' מרחף איזה קסם מופשט, שאינו מניח לקורא להיצמד למשמעות המיידית של הטקסט, כלומר זו הפוליטית. בין השאר, 'ערבי טוב' זרק אותי אל גיבור ספרו של לואיג'י פיראנדלו, מתיא פסקל. פסקל בורח מהעיירה שלו, מהחובות הכבדים ומאשתו ומאמץ לעצמו זהות חדשה. תחילה חש מתיא פסקל שיכור מתחושת החופש, ציפור דרור שהצליחה 'לנצח את השיטה' ולהדוף מעליו את פקעת חייו שהתלפפה על עורק חירותו. אך עד מהרה מתלפפים גם סביב חייו החדשים אותם קוּרים של תככים, נבזויות אנושיות ומועקות. או אז מבין מתיא פסקל שלאן שלא ילך, הוא לעולם יישא עימו את "תחושת הארעיות המציקה". אותה תחושה שהוא אינו חלק אורגני מהחיים השוטפים סביבו, אלא משקיף עליהם מהצד. ואולי גם גיבורו של 'ערבי טוב' בורח מתל אביב ללבנון ומחיפה לפאריס לא משום היותו גם רוזנצוויג וגם שרארה, אלא משום שהזרות היא שם משפחתו השלישי. והלוא הזרות היא חסרת לאום, דת ומדינה. זאת ועוד: הרי אין צורך להיוולד לאם יהודייה ואב ערבי כדי להיות בעלי אישיות שמקננות בה שתי מהויות סותרות. די להיוולד להורים בעלי סטים מנוגדים של תכונות, כדי שתצמח התגוששות פנימית בלתי פוסקת. בהקשר זה אני נזכרת בשיר של דן פגיס, הסח בהתגוששות מעין זו: "האמת, היה לי שותף. נולדנו יחד, / כמעט תאומים סיאמיים. / אפשר לומר, כלים שלובים של דם. / אחר כך נדדנו הרבה. / נפרדנו, וּמַתִּי, או מת. /... תמיד ניחשנו זה את זה / כשני ראשים של מגנט"
|
|
|
ערבי טוב; יורם קניוק; ידיעות ספרים, 223 עמ'
|
|
| תאריך:
|
04/04/2011
|
|
|
עודכן:
|
04/04/2011
|
|
חגית כהן
|
|
גורל, אהבה ודיקטטורים אחרים
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
שירה
|
5/04/11 00:24
|
|
|
|
2
|
|
אריאל מהשומרון
|
8/04/11 20:03
|
|
|
ממשלת ישראל ובכיריה נטלו חלק פעיל לא רק בהכנות למשפט אייכמן, אלא גם הכריעו בשאלה האם אדולף אייכמן יוכל לזמן עדים החשודים בעצמם בפשעי מלחמה. כך מגלים המסמכים שפרסם גנזך המדינה, במלאת יובל לפתיחת המשפט.
|
|
|
|
|
במצבה הנוכחי של העיתונות הישראלית, אין שום סיכוי שבימים אלה יחליט עורך עיתון ישראלי למנות כתב חוץ קבוע באפריקה, כדוגמת הכתבים שכמה מהעיתונים עדיין משגרים לוושינגטון או ללונדון. עוד פחות סביר מכך שעיתון יפנה מקום בין דפיו לידיעות ופרשנויות שישלח משם הכתב על מאבקי השבטים בקונגו, על דיוני פסגת הארגון לאחדות אפריקה או על מאמצי השיקום הכלכלי של גאנה.
|
|
|
|
|
התקופה - סוף המאה ה-19. קבוצת יהודים שברחו מהפוגרומים ברוסיה, מגיעים לחוף יפו. ביניהם פאניה, שמשפחתה נטבחה לנגד עיניה (תמר אלקן המקסימה והמרגשת), דודה שורה (יעקב בודו, שהפעם אינו כקומיקאי אלא כדמות טראגית), אחיה יוצא הדופן לוליק, ובתה התינוקת. הם באו בחוסר כל, אך הודות לרחמנותם של יהודים טובים כמו גב' בקר, בעלת המלון ביפו(אנאבלה, שכמו בודו וכמו ישראל טרייכמן כרופא - כולם וותיקי היידישפיל, ומדברים ביידיש בתחילת הסרט) - הם זוכים לקורת גג לכמה ימים.
|
|
|
|
|
כתב העת הוותיק ורב המוניטין "מאזנים" פרסם חוברת בנושא אתיקה וספרות. מאזניים הוא כתב עת שעל ערש לידתו עמדו גדולים וחשובים כמו ביאליק וטשרניחובסקי ואשר ברש וכל מייסדי אגודת הסופרים העברים.
|
|
|
|
|
בסוף השבוע האחרון, זה הפך כבר לשיא. מתוך הבלוק הגדול המכונה גם, עיתון סוף שבוע, יצאו להם המון חוברות, אינסרטים, עלונים ומוצרי פרסום - וזה עוד החלק הטוב, כי הם נפרדים ומתפזרים על המיטה.
|
|
|
|
|
