הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר

בראיון שנתן לעיתונאי טל פרי מ"גלובס" סיפר מר, כי "הם (מנהיגי מחנה הפליטים ג'נין, ד.מ.) לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים. לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי-נסבל… ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון". מר הסביר: "הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

השחקן המורד סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים. הוא לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים שהופיעו או שמתכוונים להופיע בהצגות תיאטרון ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האיסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את המרכז למוזיקה שהקים. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", הוא הצטדק. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלשתינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", אמר. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו של מר, השחקן מכרם חורי, אמר כי הוא "הביא אור למקום שהוא היה בו, אבל יש כוחות של חשכה בחברה הערבית הפלשתינית שלא רצו את האור הזה". "אני מרגיש זעם וכאב גדולים מאוד", אומר חורי. "עוד מוקדם לדבר על זה, אבל אנחנו, האמנים, צריכים לפנות לרשות הפלשתינית ולדרוש שימצאו את מי שעשה את זה".

ההיסטוריון האנטי-ישראלי פרופסור אילן פפה, לשעבר מרצה באוניברסיטת חיפה וכיום באנגליה, כתב השבוע: "את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים 'הילדים של ארנה', שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש'שלום' ו'פיוס' אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו בגלי צה"ל: "ג'וליאן היה בגופו סוג של גשר בין תהומות השנאה שלא מפסיקים להצית פה. בנאיביות שלו הוא חשב שהוא יכול לגשר על כל זה. הוא למעשה דור שני של דו-קיום אחרי אימא שלו"."מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", הפטיר בזעם מהול בדמעות.

אולם אי-אפשר לחלק את הרצח של מר בין "הקיצונים משני הצדדים". מר מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד, שלא מסוגלים להכיל תופעה כמוהו. ביום רביעי, לאחר מסע לוויה ברחובות חיפה וג'נין, הובא למנוחות בקיבוץ רמות-מנשה, לצד אמו המנוחה. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

ג'וליאנו מר נודע כבר לפני יותר מ-25 שנה כדמות צבעונית ושנויה במחלוקת. כך, שיחק בסרטו של הבמאי ההומוסקסואל המנוח, עמוס גוטמן, "בר 51" (1986), לצד סמדר קילצ'ינסקי. הסרט היפה עסק בנושאים שחותם של טאבו טבוע בהם. מבחינת ג'וליאנו, זה היה מעשה לא טריוויאלי באמצע שנות ה-80'. באותה תקופה גם גילם דמות של לוחם לח"י בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה". בשנת 1997 עלה שמו של מר לכותרות בנסיבות שערורייתיות. הוא היה אחראי לתקרית אלימה בתיאטרון חיפה. מר גילם את אותלו וכמעט חנק למוות על הבמה את השחקנית מאיה מעוז שגילמה את דסדמונה.

כמעט שנתיים היה מר מחוסר עבודה בעקבות התקרית, עד שיעקב אגמון השיב אותו חזרה לעולם המשחק והכניסו לתיאטרון 'הבימה'. "היה לנו קשה מאוד להסתדר, להכיל אחד את השני", מספרת מעוז. "היו לנו תקריות לא נעימות ואלימות. הייתי אז צעירה, ורוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה". היא כואבת את מותו של מר. "הרצח עצמו עצוב לי מאוד. מהרגע שההודעה יצאה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו אליי כאילו היינו זוג". היא ממשיכה: "המפגש בינינו היה עוצמתי, טעון ובלתי-נשכח. הוא היה איש מאוד מורכב עם מלא צבעים. בעקבות התקרית שהייתה לנו, בשנים האחרונות הוא תפס את עצמו בידיים וטיפל בעצמו. אני שמעתי מכל מיני אנשים שהיו איתו בקשר במהלך השנים עד כמה הוא מצטער על מה שהיה". "הוא איש קרוע", מסכמת מעוז. "אימא יהודייה ואבא ערבי; כמה זהות כזו יכולה לשסע בן אדם? זה יכול להטריף כל אדם. אני אזכור אותו כאדם כל כך יפה וכל כך משוגע".

בין שאר הסרטים שבהם השתתף, שיחק גם בסרט שהפיקה השחקנית גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס". היא מספרת על מר בהערצה גמורה: "הוא היה היפה שבגברים. לא היה שחקן יפה תואר כמותו. הוא היה סוס פרא אציל, שחקן מאוד פרוע וטוטאלי. ניצוצות היו עפים על הבמה. הדבר האחרון שאפשר היה לדמיין – זה נשמע הזוי – שג'וליאנו מר יירצח על אדמת פלשתין על-ידי פלשתינים. האיש שחי בזהות קרועה רצה לבנות גשר והאמין שיוכל ללכת בדרכי אמו, והנה קרה מה שקרה". אלמגור נזכרת: "עבדתי עמו כמפיקה בסרט 'עץ הדומים תפוס'. הוא היה ממושמע ונהדר. יעקב אגמון לקח אותו ל'הבימה' בתקופה שבה היה מוקצה ולמרות תדמית ה'טראבל מייקר' שלו, הוא עבד במסירות ובמשמעת מופתית". על הרצח עצמו מרחיבה אלמגור ואומרת כי "אי-אפשר לעכל את הרצח הנפשע הזה. זה כל כך נורא, זה ממש טראגי. אני אזכור כאדם גדול ומקסים, מלא קסם ונפלא. לא שיחקתי איתו על הבמה, רק ראיתי אותו עליה ואהבתי אותו. היו לו איכויות בלתי-רגילות. הוא באמת נקרע בין הזהות הערבית לבין הזהות היהודית שבו".

באפריל 2009 פרסם מר גילוי דעת נרגש. "לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של 'תיאטרון החופש' ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים",כתב מר. "יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם. מוגי לב אלה, אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החופש', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין. האיסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים?! זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראלים, ובהם "זעם ותהילה", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על-אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה בעבר המבוקש מספר 1 בעיר.

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח. הייתי מהצעירים היהודים היחידים בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא ח'מיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בח'מיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. אגב, ח'מיס, שהיה בסוף שנות השישים בשליחות המפלגה בפראג, הזדעזע עמוקות מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולא היה מסוגל להכיל את הדיכוי של המגף האדום.

באותם ימים שבהם פגשתי את מר, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה אמו במחנה הפליטים ג'נין. הסרט עקב אחר קורות חייהם של הילדים, שחלקם הצטרפו ברבות הימים לארגוני המחבלים בזמן האינתיפאדה. הסרט "הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקלי, בוהמיין תל אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו ארנה. בנעוריה הייתה ארנה חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', שהייתה ציונית חלוצית בעלת גוון פציפיסטי. היא בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 במעריב, תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".