אגוז אבולוציוני

האגוז שהובא מִסְפָר-המדבר האמריקני, מטֶקסס ושכנותיה, הסתגל לארץ הקודש במהירות מפליאה. נוף ענק, זרועות כבירות, ושלכת מצהיבה כבדה. הנהרות השופעים מטקסס התחלפו בארץ במי בריכות ונחלי אכזב, מי שיטפונות ובארות. אבל לאגוז הפֶּקאן שום דבר לא הפריע, והוא הפך ל"צבר" ממש, קלאסיקה ישראלית, כמו הצבר האמיתי, וכמו עצים, שיחים ופרחים אחרים.

אחר-כך באו לפֶּקאן שלנו שנים רעות וקשות: הכנימה הקטלנית שכמעט כילתה אותו, התחרות הפראית בין גידולי המטע, ירידת מחירים גדולה. החיסכון במים, הכרח השעה כביכול, הצטרף אף הוא לאויבי העץ הנהדר הזה. אקלום זנים חדשים, ידידותיים למגדל ולמשתמש, נעצר. ומטע אחר מטע, החלו להיעקר. עם כל הכאב המתלווה למותו של עץ, מותו של ענף חקלאי, מותו של פרי שהיה לאחד מפירות הארץ. והיום חלקותיו דלות דלילות ומדולדלות. הן פזורות פה ושם. בחצרות רבות הוא נעקר, אם משום הרחבת הבנייה ואם משום שהפך למטרד סביבתי. גם הזנים הנמוכים והפוריים, הנוחים לטיפול, והטעימים, שיובאו ארצה, גם הם לא הצילו את נטיעות הפקאן. ורק השלטים המפתים של אולמי השמחות וחצרות החתונות ממשיכים להַתֵל בנוסעים: "גן הפקאן", "חורשת הפקאן", "אל גינת אגוז"...

התַאילנדים החרוצים, במעין חופשה קצרה שקיבלו, מענפי הפרחים התובעניים, הם היום המלקטים של אגוזי הפקאן. אם שפר מזלם, הריהם רצים אחרי המנעֶרֶת, ואם לא, הם מתכבדים ומטפסים - במו עיניי ראיתי - ומכים בענפי העץ עד שישליך את כל פירותיו. וממטעי הפקאן האחרונים, בוקעים בימי הקטיף הללו שירי עם פופולריים מתאילנד, באחת הלשונות המדוברות שם. אין יותר 'שירי סוכנות', ואין יותר שירי סִלסוּל של הפועלים הישמעאלים. הדיסקים התאילנדים, שמגיעים באלפיהם בדואר, מתנגנים בשדות כנען, בקולי קולות וללא הפוגה. האגוזים נאספים לתוך שקי ענק, ומוסעים מהמטע לשווקים.

רק בתחום אחד הפקאן ניצח. ניצחון גדול מרשים ומעניין: בתחום האבולוציה! ולא בתחום האבולוציה הצמחית חס וחלילה, אלא בתחום האבולוציה האורניתולוגית. ובעברית פשוטה: הפקאן גרם לשינויי התנהגות מפליגים של ציפורי החצר. אגוזיו השמנים והטעימים, שיש בהם כמעט כל אבות המזון לעוף, הפכו סדרי בראשית של בעלי הכנף. המהפך החל עם הציפור החכמה ביותר אצלנו, העורב האפור. לקח לו כמה עשרות שנים, אבל בסוף הוא למד לפצח את הפקאן. לאט-לאט, בניסוי תעייה אכזבה והצלחה, הוא השתלט על הפרי היקר. הוא יודע לקטוף אגוז או להרימו מהקרקע. הוא יודע להתרומם איתו באוויר. הוא יודע להשליכו בתנופה אל המדרכה, תוך ליווי וחיפוי צמוד. והוא יודע לבקע את הקליפה ולהבקיע אל התוך.

אבל גם עורבים אפורים אינם מושלמים, והוא מותיר אחריו רסיסי אגוז, או שיירי אגוז בתוך הקליפות. על הפירורים הללו נערך מאבק חריף, שהצופה בציפורי החצר רק נהנה ממנו. העורבני חוטף מה שנותר, והוא אגב פיתח טכנולוגיית פיצוח אחרת: הוא מניח את הפקאן בראש יתד או עמוד ברזל, ומכה בו במקורו עד שיתפצח. אבל העורבני בורח עם שללו אל הפרדס וקטני העופות אינם נהנים. ממלקוחו של העורב האפור לעומת זאת, יש נהנים רבים. וחובבי הצַפָּרוּת החולפים במדרכות בראשם...

במו עיניי ראיתי שיירה היררכית שכזו: אחרי שהעורב נוטש מגיעות ראשונות בנות משפחת היונים. קודם תור הצווארון, השמנה והעצלה. ואחריה הצוצלת ולפעמים גם יונת הבית. מזל שהתור המצוי כבר שב לנדודיו וחורף במקום אחר. אחרי היונים מחכות לתורן ציפורי השיר. השחרור והבולבול, הנחליאלי הזריז, ואחריהן הקטנות: הפרושים, הירגזים והדרורים. אחרונות בשורה הקטנטנות: הצופית, כן כן, הצופית! ואפילו פשושים ראיתי נהנים משיירי האגוז.

ופלא על כל פלא: בגמר החגיגה מגיע לפעמים גם חתול אשפתות תועה, ומזנב באחרוני רסיסי הפקאן. אבל הסיפור על החתול הקיבוצי שהסתגל לפקאן, לאבוקדו ולאנונה - זהו כבר סיפור אחר לגמרי, ולא נערב שמחה בשמחה.