"חטפו לנו את הכפר"

"לא הלכנו למג'דל-שמס", אומר אחד הצעירים בכפר בוקעתא. "בשביל הפלשתינים? שילכו לעזאזל כולם. מה שמפחיד הוא איך הם חצו את הגבול. זה מפחיד, זה לא סתם". הוא למד בסוריה שנה, נהנה לדבריו מכל רגע, למעט הפחד מהשלטון. "החיים בסוריה טובים, אבל השלטון רע. אתה חייב להצדיע, ואם אתה אומר משהו נגד אסד, לוקחים אותך", הוא אומר, ומראה בידיו סימני הצלפות. "אבל הדרוזים חיים שם בשקט, לא מעניין אותם שום דבר".

לא מעניין שום דבר, זה גם מה שאומרים צעירים על אופנוע במרכז מג'דל-שמס. "אין לנו מה לומר", הם אומרים בעברית ללא מבטא ומפנים את הגב. אבל אחד מהם, מג'די שמו, מוכן לשים את הדברים על השולחן. "אנחנו בהלם", הוא אומר, ואכן נראה המום משהו. "איך זה קרה? איך עוברים ככה את הגבול? הייתי בעבודה אתמול ופתאום אני מקבל טלפון, 'בוא מהר הביתה'. אני מגיע לכפר ורואה שהוא מלא פלשתינים. אחד מהם ניגש אליי ושאל אותי איפה זה יפו. 'אתה נורמלי?' אמרתי לו, 'יפו זה לא פה, זה שלוש שעות נסיעה', אז הוא אומר לי 'מה, אין פה מוניות?'...". מג'די מספר את הדברים ברצינות תהומית. "איזה בלגן, היו פה ילדים בני 12. איזה פליטים, אין להם מושג איפה זה יפו, בחיים לא ראו אותה". הוא עדיין לא נרגע מאירועי השבוע. "אנחנו מבוהלים מכל העניין, רוצים לחיות טוב, רוצים שקט. רק מיעוט קטן וקולני מבסוט מכל הסיפור הזה, אולי 10 אחוזים. רק המבוגרים ככה, וגם הם, רק המיעוט. מה שבטוח, כל הצעירים בני 30 ומטה מרגישים ישראלים לכל דבר. טוב לנו, חיים בדמוקרטיה ומתפרנסים בכבוד. בחיים לא נעבור לשלטון של אסד".

חוסיין, מוותיקי בעלי האזרחות בגולן, אינו יודע את נפשו מאז פריצת הגבול. "איך קורה דבר כזה? איך הם חוצים שדה מוקשים, יורים להם לרגליים, אל הקרקע, ושום מוקש לא מתפוצץ? תאמין לי, לא רק במזרח התיכון צריך להחליף את ה'זקנים' אלא גם אצלנו במדינה". לדברי חוסיין, ההסתננות החרידה את התושבים. "מ-73' ידענו שיש לנו מדינה חזקה, ופתאום הכול מלא פלשתינים. הכלות שלי התחילו לבכות, חשבנו שחטפו לנו את הכפר, חטפו את מג'דל...". להתנהלות הכפר הוא דווקא מפרגן. "התושבים נעלו את הדלתות ולא נתנו לאף אחד להיכנס. כל הנשים והילדים עלו לגג וחכמי הדת הקיפו את הפלשתינים והוציאו אותם. זו הייתה הדרך הטובה ביותר עבור ישראל, בלי מהומות, בלי הרוגים. הצבא לא חשש להיכנס. אני בטוח שהפתרון שחכמי הדת הציעו פשוט היה טוב יותר ונוח למדינה".

ראש המועצה המקומית מג'דל-שמס, דאולאן אבו-סאלח, מגנה את האירוע אך תוהה כיצד שדה המוקשים המסומן במפות המועצה לא היה קיים במציאות. לדבריו, העמדה של תושבי מג'דל הייתה ברורה. "אני חושב שהתמונה בהירה. תושבי מג'דל-שמס הביעו אחריות והתנגדו לכל התופעה הזאת. הייתה התנגדות לכניסה שלהם, אחרת התושבים היו מרשים לאותם מסתננים להתפזר ברחבי מג'דל-שמס. מה שעשו זה שהקיפו אותם בתוך הכיכר המרכזית ולא נתנו לאף אחד להיכנס לבתים. כל זה מעיד שהתושבים לא רצו שהאנשים האלה יסתובבו ברחבי הכפר".

אתה חושב שהתגובה הייתה שונה אם החודרים היו דרוזים סורים?

"אני לא חושב. לא משנה אם אלה דרוזים או בני עדה אחרת. אנחנו כמועצה וכתושבים מגנים את ההתנהגות הזאת, ששמה אותנו במצב של חוסר ביטחון, אי-ודאות ואי-שקט".

לדברי אבו-סאלח, הפולשים הפלשתינים שרו שירים אנטי-סוריים, מה שנראה בעיניו כמסֵכה שקופה. "הם ניסו להסתיר את העובדה שכל הסיפור הזה הוא מטעם השלטון הסורי שמבקש להבעיר את הגבול השקט שידוע בשלוותו. ברור שהם שליחים סורים, אחרת הצבא הסורי היה בולם אותם".

קולות אלה, אף שהם יוצאים ממועצת הכפר, אינם בהכרח הקולות האותנטיים. ישנו מאבק על הקול ה"אמיתי", ולדברי איימן אבו-ג'בל מ'מרכז הגולן למידע' המציאות בשטח מלמדת דווקא על האהדה הבסיסית שלה זכו הפלשתינים בבואם לכפר. התמונות שצילם אבו-ג'בל בעת פריצת הגדר מאלפות: מאות פלשתינים רצים דרך "שדה המוקשים", עוקרים את הגדר, מגרשים באבנים את החיילים הבודדים שניסו לחצוץ בינם ובין גבול המדינה ורצים אל הכפר. אחדים מהם נופלים מאש צה"ל, האחרים ממשיכים, נושקים לאדמה, קוראים 'אללה הוא אכבר' ומתחבקים באושר. קשישים נעמדים למצלמה ומנפנפים במפתחות ובשטרי טאבו. האחד מצפת, שני מיפו. הם לא מאמינים להצלחתם. הכדורים שורקים מסביב, אבל הפליטים, בידיים ריקות, ממשיכים בשלהם ומסמנים "וי" לאות ניצחון.

התמונות הללו הן ללא ספק התעמולה הפלשתינית המוצלחת ביותר מזה שנים, והן אולי היסטוריות בהשפעתן. כך או כך, הן נוגעות ללב. ישראל המטריאליסטית מכריזה שוב ושוב על נכונותה לתת את שטחי הארץ תמורת שקט ורווח חומרי, והזקנים והנערים הללו מנשקים בהתרגשות את אדמת הארץ ונושאים תפילת הודיה על שחדרו אליה בשלום.

אבו-ג'בל היה חבר בחוליית טרור מקומית בשנות ה-80 וישב בכלא. היום הוא ממשיך לעמוד בראש דורשי האיחוד עם סוריה. "למה שקרה אתמול לראשונה מאז 67' יהיו השלכות הרבה מעבר ליום הזה", הוא אומר. "זה יקרה שוב בעתיד. למדנו שאנחנו יכולים לפרוץ את גדר המערכת, לחצות שדה מוקשים ולחזור למולדת, אם לאדמות פלשתין ואם לגולן, זאת לאחר כישלון הממסד הערבי בשחרור האדמה הכבושה". לדברי אבו-ג'בל התושבים נרתמו מיד לסייע לטפל בפצועים והעניקו מזון ומים לפליטים. לגבי אי-ההתערבות של צה"ל ושל המשטרה, נראה שאבו-ג'בל מספק את התשובה הכנה ביותר: "האנשים האלה הגיעו לא חמושים וביקשו את הגנתנו. היינו בפחד נוראי. היינו בטוחים שהצבא יירה בכולם ושזה יסתיים בטבח. מהרגע שהענקנו להם חסות, לא היינו נותנים לצבא ולמשטרה להיכנס בשום מחיר. אם אני הייתי בא אליך הביתה ומבקש הגנה, היית מסגיר אותי? צריך להבין, זו מנטליות שאנחנו יונקים אותה מגיל אפס". במקביל אומר אבו-ג'בל כי הענקת החסות לא לוותה בהשתתפות במהומות. "אני אומר לך בביטחון מלא שאנשים ממג'דל לא השתתפו בזריקת אבנים על החיילים".

ג'ול א-ספאדי, צלם עיתונות תושב מג'דל, תיעד את האירוע מקרוב. לדבריו כל ההרוגים נורו באש צלפים ולא בידי החיילים שעמם התעמתו, בהם הפלשתיני שתועד מניף דגל אש"ף על רכב צה"לי נסוג. לדבריו, גם הוא לא האמין למראה עיניו כאשר הגבול השקט זה 40 שנים נפרץ לפתע. "40 שנה 'ניפחו' לנו את הראש שהגבול הזה בלתי עביר, ופתאום כלום, הכול נפרץ. שאלנו את הפלשתינים 'לא פחדתם?'", מספר א-ספאדי, "הם ענו שהם חשבו שאולי כמה מהם יעלו על מוקשים, אבל בכך יפנו את הדרך לאחרים. ברגע שהם נכנסו בלי נשק היה ברור שמגנים עליהם", הוא מוסיף. "ת'כלס, כל הכפר היו שמחים, זה היה כאילו שחררו את הכפר לשלוש שעות ואחר כך החזירו אותו". לדברי א-ספאדי היה חשש אמיתי ממרחץ דמים כאשר הפלשתינים הודיעו שאינם מוכנים לחזור לסוריה. "כך או כך, נראה לי שזו רק ההתחלה. או שיהיה שלום או מלחמה".