תיאורי צבע

עיתון מעריב יפצה את בני הזוג בני ואורלי לייזר ב-50 אלף שקל בשל פרסום ידיעה שגויה ודיבתית, כך פסק אתמול (יום ד', 17.8.11) השופט חגי ברנר מבית משפט השלום בתל אביב-יפו.

בני הזוג הגישו את התביעה לפני כחמש שנים, בשל ידיעה מאת כתב מעריב דאז דורון נחום, שהתפרסמה תחת הכותרת "אסון בבריכה. בן ה-15 טבע בקאנטרי-קלאב". במרכז הידיעה עמד הנער נתנאל ואן-קובורדן, קרוב משפחתם של הזוג לייזר.

"כבר בבוקר יום שישי התלונן בן ה-15 שהתארח אצל בני משפחתו בפרדסייה שאינו מרגיש טוב, אבל רק אחרי שהוא נעלם בקאנטרי-קלאב לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה, הם התחילו לחשוד. כשחיפשו הם מצאו אותו צף במים מחוסר הכרה", נכתב בידיעה.

התובעים טענו כי הידיעה שקרית וכי היא רומזת שהם התרשלו בהשגחה על הנער, וכי בשל כך נגרמה להם עוגמת נפש רבה ושמם הטוב נפגע קשות. לאחר שדרשו מהעיתון לפרסם תיקון, הבהרה והתנצלות, ונדחו, הגישו תביעה נגד מעריב, הכתב נחום והעורך דאז אמנון דנקנר, ודרשו פיצוי בסך 200 אלף שקל.

הנתבעים, מנגד, טענו כי הידיעה כללה דברי אמת, נעשתה בתום לב, והדגישו כי שמם של התובעים כלל לא הוזכר בה. השופט ברנר דחה טענות אלו. בפסק דינו כתב כי מהידיעה עולה כי בני משפחת המנוח "נהגו בחוסר אחריות משווע" וכי "במידה לא מבוטלת מוטלת עליהם האחריות לאירוע הטרגי".

לדברי השופט, "זהו מקרה מובהק של האשמה משתמעת [...] מניה וביה מתעורר אצל הקורא הסביר הרושם כי קיים קשר סיבתי מובהק בין קלות הדעת שגילו בני משפחתו של המנוח לבין האירוע הטרגי, שהרי אם אך היו מתחשבים במצבו הבריאותי ולכל הפחות לא עסוקים בבילוי מסביב לבריכה אלא משגיחים על המנוח, הטביעה הייתה נמנעת".

השופט דחה גם את הטענה שבשל אי-הזכרת שמם של התובעים לא ניתן היה לזהותם. "פרדסיה הוא יישוב קהילתי לא גדול, המונה כ-600 משפחות, ואירוע הטביעה הפך לשיחת היום ביישוב", כתב השופט. "[...] העיתון הוא בעל תפוצה ארצית, אך אין פירושו של דבר שקבוצת ההתייחסות הרלוונטית לתביעה היא אך ורק הציבור הרחב בישראל. די בכך שגם קבוצה מצומצמת הרבה יותר, קרי, תושבי פרדסיה, הבינו היטב במי מדובר, על-מנת שיתקיימו יסודותיו של פרסום לשון הרע".

ביקורת חריפה עוד יותר העביר השופט על העיתון בבואו לבחון את מידת האמת בפרסום. "אין אמת באמירה לפיה המנוח התלונן בבוקר יום שישי כי איננו חש בטוב", קבע השופט. מחומר הראיות שהוצג בפני השופט עלה כי הנער התלונן על תחושה לא טובה בבריכה, זמן קצר לפני הטביעה, ולא בבוקר האירוע.

הכתב נחום טען בפני בית המשפט כי כתב שהנער התלונן בבוקר היום על סמך דברי פרמדיק שאיתו שוחח, והביא לשם חיזוק ידיעה שפורסמה באתר ynet, שבה נכתב כי לדברי אחד מבני משפחתו של המנוח, הנער אמר שאינו חש בטוב לפני שטבע. הכתב רענן בן-צור, שפירסם את הידיעה באתר ynet, אישר בעדותו בפני בית המשפט שגם הוא קיבל את המידע על כך מהפרמדיק שאיתו שוחח נחום.

"אין בכך כדי להועיל לנתבעים", קבע השופט ברנר. השופט הדגיש שבידיעה באתר ynet נכתב כי הנער התלונן "טרם הטביעה" על מצבו, אך לאו-דווקא בבוקר האירוע. "העיתוי המוקדם בו כביכול התלונן המנוח על מצבו ('כבר בבוקר יום שישי') הוא בדיוק מה שמשווה נופך שלילי להתנהלות התובעים בידיעה שפירסם נחום", כתב.

"אין גם אמת באמירה כאילו המנוח 'נעלם' בקאנטרי-קלאב לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה", הוסיף השופט בפסק הדין. מחומר הראיות שהוצג בפניו קבע השופט כי הנער שחה בבריכה עם בנו של התובע, כשהתובע עצמו ישב במרחק 25 מטרים וקרא ספר.

"יצוין", כתב השופט, "כי הנתבעים עצמם טוענים בסיכומיהם כי המנוח שהה מתחת למים חמש דקות בלבד. מכאן שהתיאור של היעלמות המנוח למשך מספר שעות היה בלתי נכון בעליל ולא היה לו כל מקום, מעבר להוספת נופך סנסציוני לידיעה שהיא ממילא דרמטית ומצערת".

"אנחנו לוקחים מה שיותר צבע כי אנחנו צריכים להרחיב את הידיעה. [...] זה חלק מהצבע כדי להמחיש את הטרגדיה ואת מה שהיה שם", מצטט השופט את הסברי הכתב נחום למידע כי הנער שטבע "נעלם בקאנטרי-קלאב לכמה שעות בזמן שקרוביו בילו מסביב לבריכה".

"במקרה הטוב מבחינתו של נחום", כותב השופט, "מתבקשת המסקנה שהוא שאב את המידע ממקור עלום כלשהו, מה שמסביר מדוע המידע היה בלתי מבוסס. הרושם המתקבל הוא שהשיקול המכריע היה הוספת 'צבע' לכתבה, גם אם פרשת ה'היעלמות' איננה משקפת את העובדות, ולמעשה לא הייתה ולא נבראה.

"[...] סיכומו של דבר, לא רק שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח אמת בפרסום, אלא שמחומר הראיות עולה באופן פוזיטיבי כי הפרסום לא היה אמת: המנוח לא התלונן עוד בבוקר האירוע כי אינו חש בטוב (אלא דקות ספורות בלבד לפני שטבע, וגם אז, רק באוזני בן דודו בן התשע), המנוח לא נעלם לכמה שעות בקאנטרי-קלאב ולא נערך חיפוש אחריו לאחר שלא חזר מן הבריכה.

"לנוכח המסקנה כי לא היה בפרסום אמת", הוסיף השופט, "אין צורך לדון בשאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסום. למעלה מהצורך אציין כי ברור שישנו עניין ציבורי בפרסום מקרים של טביעה, על-מנת לנסות ולצמצם את ממדי התופעה, אך קיומו של עניין ציבורי איננו תירוץ שיכול להכשיר הוספת פרטים 'פיקנטיים' או 'תיאורי צבע' לידיעות עיתונאיות, רק כדי להגדיל את העניין של הקוראים, על חשבון אמיתותן של העובדות. יעידו על כך הפרסומים על אותו אירוע ממש שפורסמו בכלי תקשורת אחרים [...] אשר לא כללו עובדות בלתי נכונות שיש בהן כדי לפגוע בתובעים. לא בכדי הוגשה התביעה נגד כלי תקשורת אחד, ולא נגד כלי תקשורת נוספים שפירסמו אף הם ידיעות בנוגע לפרשה".

השופט ברנר דחה גם את הטענות כי לנתבעים עומדת הגנת תום הלב והגנות אחרות, מצא כי הפרסום אכן גרם "עוגמת נפש קשה" לתובעים, והחליט כי על הנתבעים לפצות את התובעים ב-50 אלף שקל, לא כולל הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין בסך 15 אלף שקל נוספים.

תא (ת"א) 36429-06‏

רשימות קשורות:

- שאהה נ' דרדריאן
- לא חשוב מה היה המניע
- לשון נופל על לשון
- דברים שנאמרים באולם השופט
- תביעה אזרחית ופלילית – פסולה