אוסלו מת - אבל ח"י

לא פחות משקרסו יסודות ההסכם, התמוטטו גם המניעים האסטרטגיים שכביכול הובילו אליו. עיון בנאום הראשון של רוקח ההסכם, שמעון פרס, מראה כיצד התנפצו חלומותיו. ראשית, אין שלום. ישראל יצאה להרפתקת אוסלו מתוך תקווה שבמורד הדרך תגיע לשלום עם הפלשתינים, ואולי אף עם העולם הערבי כולו. שני עשורים חלפו. אלפים קיפדו את חייהם. השלום לא נראה באופק.

שנית, ההסכמים אמורים היו לחזק את מעמדה המדיני של ישראל ולשפר את דימויה בעולם. בפועל, התוצאה הפוכה. למעט תקופות פריחה קצרות לאורך 18 השנים, ישראל היא זו שמוקעת בבמות הבינלאומיות. הלחצים עליה רק גוברים עם השנים וההתקדמויות שנרשמות מתרחשות למרות מהלכיה בעניין הפלשתיני ולא בגללו.

היטיב לעמוד על הפרדוקס היועץ הקודם לביטחון לאומי, עוזי ארד, שאבחן כי "ככל שהמדינה הפלשתינית צוברת לגיטימיות, כך מתרחשת פגיעה בלגיטימיות של מדינת ישראל". אגב, רבין ופרס נשבעו באותן שנים שאוסלו לא ייגמר בהקמת מדינה פלשתינית ובחלוקת ירושלים. ההתחייבויות האלה החזיקו בדיוק כמו ההבטחות ש"קטיושות לא יעופו על אשקלון" או ש"ישראלים יוכלו לנסוע בחופשיות בערי יהודה ושומרון".

שלישית, מה שהוגדר כדחיקת הקיצונים וחיזוק המתונים, התגלה כבומרנג אסטרטגי. שמעון פרס טען בלהט כי דרך אוסלו היא התרופה המקדימה לאירן, לחמאס וליתר הפונדמנטליסטים המוסלמים. "אם הרעב בעזה יימשך, הפונדמנטליזם יזכה, ויעלה, ויסכן", חזה ב-93' ובחר בערפאת. אלא שהאיש עם השערות על הפנים (זכויות היוצרים שמורות למנחם בגין) לא דיכא את הפונדמנטליזם אלא רכב עליו כנשק יום הדין.

באופן עמוק יותר, החברה הפלשתינית הוכיחה את הצפוי כשסירבה להתיישר על-פי השאיפות של פרס, ובחרה מרצונה להמליך עליה את הקיצונים ולא את "המתונים". התוצאה: מה שאמור היה להיות מגה-תהליך לבלימת חמאס ואירן הפך להיות הזמנתם פנימה בדלת הראשית. חרב פיפיות, סוס טרויאני - כל ביטוי יתאים כאן. רבין, פרס ואחר כך שרון הוציאו את ישראל מעזה כדי לעצור את הפונדמנטליסטים אך למעשה פרסו לפניהם שטיח אדום.

מובן שתת-הסעיף בפרק הזה הוא ההנחה המופרכת שערפאת יילחם בעבורנו בטרור. רבין טען בשעתו שהמשטרה הפלשתינית תעשה זאת "בלי בג"ץ ובלי בצלם". "מדוע חיילי צה"ל צריכים להיות מחיצה בין אש"ף לחמאס? מדוע אנחנו כעם רוצים לעשות סדר אצל עם אחר?" תהה פרס כבר בדיון הראשון בכנסת על 'הצהרת העקרונות'. אפשר לגלות הבנה לתקווה הנאיבית שהפלשתינים יהפכו את עורם וידכאו מרצונם את הטרור, אלא שגם כאן המציאות טפחה על פניהם של אדריכלי ההסכם. הרשות הפלשתינית מעולם לא נלחמה בטרור ולעולם גם לא תעשה זאת ברצינות.

כוחותיה אומנם פועלים כיום מול חמאס ברחבי יו"ש, אך הם עושים זאת מטעמי שרידות בלבד, ובכל מקרה כוחם לא יעמוד להם ללא צה"ל. "אין לפלשתינים שום יכולת לעמוד בפני עצמם", תדרך לפני שבועיים גורם מדיני בכיר את העיתונות. "אין להם באמת יכולת להתמודד עם חמאס. אם ישראל תגיד להם 'לכו לבד', מאיסוף מסים ועד טיפול בחמאס, זו אשליה שיצליחו בכך. הם מבינים את זה. פיאד מבין את זה ולכן הוא מתנגד להליכה לאו"ם".

כלומר, שני הנדבכים הבסיסיים ביותר של ההסכם, שלפיהם אש"ף יחדל לנהוג בעוינות כלפי ישראל וגם ינטרל בעבורה את מוקדי הטרור שנותרו בחברה הפלשתינית, נגוזו בין שובלי הגראדים ועלו באש המתאבדים. למעשה, למעט ההשתחררות הישראלית מניהול חייהם של מאות אלפי ערביי יו"ש, לא הניבו ההסכמים לישראל אף לא אחת מהתועלות המקווות. אפילו בהיבט הכלכלי התברר שהמשק הישראלי צומח בלי קשר לתהליך המדיני, כפי שהראה השיפור האחרון בדירוג האשראי.

המדיניות הזאת אינה נטולת היגיון, אומר ד"ר אלן בייקר, בעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ וכיום עמית בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. "אם המהלך של הפלשתינים אכן ריק מתוכן, ולדעתי הוא ריק מתוכן, צריך להיות קונסיסטנטי ולהתייחס אליו ככזה". ההצעה של בייקר, דיפלומט מנוסה ומוערך, היא אפוא לצחוק.

"הרי האו"ם לא מוסמך לכונן מדינות, ולהחלטה של העצרת אין משמעות משפטית. לכן, על-אף כוונות הפלשתינים לשדרג את מעמדם למדינה-לא-חברה, הדבר לא יהפוך אותם למדינה. לא יהיה שוני במצב החדש. למעשה, חוץ ממסר הצהרתי של העצרת ושדרוג מעמדם בחלק ממוסדות האו"ם כמו אונסק"ו, לא תהיה לזה השפעה. ירושלים לא תהפוך לבירת המדינה הפלשתינית והמצב בשטח יישאר אותו דבר. כיון שמדובר בתרגיל יחסי ציבור צריך לא לייחס לו חשיבות. אם אנחנו נזדעזע, נעניק חשיבות למעמד. אני נוטה לחשוב שצריך להסתכל על זה ולצחוק כי זה לא משנה דבר. כרגע, חוץ מנאום של אבו-מאזן, לא יהיה כלום".

האם המהלך הפלשתיני מאפשר לישראל להשתחרר מההסכמים?

"ברמה המשפטית כן. פנייה של הפלשתינים לאו"ם מהווה הפרה יסודית של ההסכמים. הפרה כזו מקנה לצד הנפגע את הזכות לראות את ההסכם כבטל, מאחר שמדובר בזניחת המסגרת שהותוותה בכל ההסכמים וההחלטות".

לאור ההפרה ועל סמך הניסיון הדיפלומטי שלך, להערכתך יש לישראל אפשרות מעשית להציג לעולם מסלול מדיני חלופי לאוסלו בלי להסתכן בבידוד ובסנקציות?

"עקרונית זה אפשרי. אנחנו לא צריכים לנקוט צעד חד-צדדי כמו פיל בחנות חרסינה, דבר שיגרור בידוד, אלא לעשות זאת בצורה נבונה. אפשר לומר לפלשתינים 'אתם אומרים שהמשא-ומתן לא הצליח ולכן אתם פונים לאו"ם. גם אנו מסכימים שהוא לא השיג את התוצאות המקוות. אם כך, אם שני הצדדים לא מאמינים בתהליך הקיים, אפשר לחשוב על תהליך אחר'. אפשר לומר בכנות את הדברים האלה לארה"ב ולאירופה. כמו לגבי תהליכים בינלאומיים אחרים אפשר לומר 'עשינו ניסיון, הוא נגמר. כעת אנו מחפשים אופציות ריאליות אחרות שלא מתעלמות מהעובדה שיש פלשתינים בשטח'".

18 שנים אחרי, בייקר מאוכזב קשות מתוצאות ההסכמים שהיה שותף לכתיבתם. לאור אירועי השבועות האחרונים במצרים, הוא בכלל מטיל ספק בתועלת שבכריתת בריתות עם מדינות ערב. "אני זוכר שבערב ראש השנה של 95' כולנו חגגנו והתנשקנו, עם ערפאת ועם כולם. סיימנו לנסח את אוסלו ב' ובאמת כולם חשבו בתום לב שאנו בדרך לשלום ושהכול יהיה יפה וטוב. אני עדיין חושב שאם שני הצדדים היו עומדים במחויבויות שלהם אפשר היה לפתור את כל הבעיות, אבל התברר שלערפאת הייתה כוונה אחרת, ובסופו של דבר הוא חזר להשתמש באלימות וכך הגענו לאינתיפאדות.

"כמובן שכיום האמון שלי בצד הפלשתיני מעורער ואיני רואה בהם צד אמין. כשאני רואה את סאאב עריקאת משקר בטלוויזיה - ואני יודע שהוא יודע שהוא משקר - וכשאני רואה מה קורה במצרים אחרי חוזה שלום של 30 שנה, כל האמונה שלי שאפשר להגיע להסכמים יציבים ובטוחים מתערערת. אני בדילמה אישית אם אנו יכולים אי פעם לסמוך על סיכומים חתומים ולא משנה כמה ביטחונות יהיו לנו מהעולם".

אתה מתחרט על חלקך?

"לא. היינו חייבים לנסות. אם לא היינו מנסים, היו יכולים לטעון נגדנו בצדק שאנו לא רוצים שלום. גם אם זה לא הצליח היה חשוב שננסה. אין מישהו שלא רוצה שלום ומחובתנו היה לעשות כל דבר אפשרי. אני אומנם פסימיסט אבל העובדה היא שהסכמי אוסלו עם כל ההסתייגויות עדיין תקפים".

18 שנים אחרי, ישנה קבוצת אנשים שפירות הבאושים של הסכמי אוסלו לא מפתיעים אותם. הם חזו מראש שכך יקרה. הקבוצה הזאת, כנראה לא במקרה, מרכיבה את ממשלת ישראל. בנימין נתניהו ובני בגין, לימור לבנת ועוזי לנדאו, סילבן שלום ומיכאל איתן - הם ועמיתיהם הזהירו את פרס ואת רבין בזמן אמת שלא שלום לפנינו אלא פרס לטרור והזמנה להמשך האלימות. רוב נבואותיהם, שהתבססו בסך הכול על ניתוח מפוכח של המציאות, התגשמו בדיוק מחריד. כך גם ספקותיו של ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותן שנים, ראש המטה לביטחון לאומי דהיום, יעקב עמידרור.

חדות האבחנה של החבורה מאז, והיותה מי שאוחזת במוסרות השלטון כיום, אמורות לכאורה להוביל אותה להסיק מסקנות. בהתחשב בכך שגם כיום הערכת המצב שלהם היא ששלום לא יצמח מכל הסיפור הזה, בתוספת סטירת הלחי המצלצלת שיחטיפו בקרוב הפלשתינים לישראל באו"ם, ובשילוב הקשיחות שמייחסים לעצמם שר החוץ וראש הממשלה - כל הגורמים הללו מרכיבים נגזרת שצריכה להביא את נתניהו-ליברמן-יעלון-בגין לעשות משהו שהם באמת מאמינים בו, כלומר להתנער מההסכמים האומללים, אחת ולתמיד. למרות זאת, אין שום סימן שכך בכוונתם לעשות.

רעיונות כאלה אומנם נשקלים. נתניהו הורה לאנשיו ולשרי הממשלה להחריש כמעט לחלוטין ולהימנע מהתייחסויות גלויות לסוגיה הפלשתינית. המסר היחיד שישראל משמיעה במתינות מחושבת מראש הוא "לא מגיעים לשלום באמצעות מהלכים חד-צדדיים", כדברי שר ההסברה יולי אדלשטיין לעיתונאים זרים בבית-אריה. לא במקרה אדלשטיין ולא ליברמן או נתניהו הם המדברים. הקו הזה נובע מרצון שלא להעצים את המהלך הפלשתיני יתר על המידה. האובססיה התקשורתית מספיקה.

אבל השתיקה היחסית נולדה גם על-רקע חוסר החלטה מה תעשה ישראל, אם בכלל, ביום שאחרי הפנייה הפלשתינית לאו"ם. מצד אחד, בלשכת נתניהו מאיימים שכל האופציות פתוחות. "האשפה מלאה חִצים וכל האפשרויות על השולחן, אך כל עוד טיב המהלך והשפעותיו לא ברורים אין טעם להחליט על תגובה", אמר לאחרונה אחד מיועצי נתניהו. סגן שר החוץ דני אילון הוסיף שבמסגרת אותם חצים "ישראל שומרת לעצמה זכות לשנות את מעמדם של השטחים ביהודה ובשומרון אם הפלשתינים יחליטו להכריז על מדינה באופן חד-צדדי".

לא רק ישראל מאיימת. גם בצד הפלשתיני מבעבעות יוזמות מקומיות שלא בהכרח מתלהבות מרעיון המדינה. בסופו של יום, לא מעט מערביי יו"ש מתעבים את מחמוד עבאס ואת אנשיו. הם מעוניינים לא פחות מרבים בישראל להחזיר את ההיסטוריה לאחור ולסלק מכאן את חבורות פת"ח. מידע בעניין זה הועבר ללשכת ראש הממשלה אך שוב השאלה היא האם נתניהו ירים את הכפפה.

שכן כדי להטות את מסלול ההיסטוריה נדרשת תעוזה רבה, הן מול דעת הקהל בבית הן מול הקהילה הבינלאומית. כל העולם, פשוטו כמשמעו, מעורב באופן זה או אחר במתרחש כאן. אובמה, שאמנם מרחיק את עצמו מהסוגיה לאחרונה, הזהיר את ישראל שלא להעניש את הרשות על המהלך החד-צדדי. רק בשבוע שעבר ביקרו בארץ שר החוץ הגרמני, נציבת החוץ של האיחוד האירופי, שליח הקוורטט טוני בלייר ושליחי הממשל דניס רוס ודיוויד הייל. פגישותיהם נשמרו בפרופיל נמוך במסגרת מדיניות ההחרשה של ישראל. הגם שרובם מסכימים כי המהלך הפלשתיני רע מכל בחינה, בבת עינם הייתה ונותרה המדינה הפלשתינית העתידית.

נתניהו מבין מה מצפים ממנו מעבר לים ולפי שעה לא מתכוון להפתיע. זה לפחות הרושם של מי שנפגשו איתו בשבוע שחלף. ישראל, נכון לעכשיו, תגיד שהיריקה הפלשתינית היא גשם ותמשיך להתגלגל מולה כדבר יום ביומו.