הסתערות יחידים

יונתן בייקר מאוקלנד שבניו-זילנד ואריאל קסטליין מדרום-אפריקה, שני חיילים המשרתים ביחידת הכלבנים 'עוקץ', הם דוגמה לכוחה של הרוח הציונית.

בייקר הגיע לישראל בפעם הראשונה בחייו לפני שש שנים, בגיל 18, במסגרת פרויקט 'תגלית'. מבצע 'חומת מגן', שהתרחש שנתיים קודם לכן, השפיע על תודעתו הציונית. "התקשורת בניו-זילנד כל הזמן דיברה על 'האלימות במזרח התיכון'. בכל פעם שהיה אירוע, התעצבנתי ממה ששידרו בחדשות וחשבתי איך אני כיהודי בחו"ל יכול לעשות משהו למען מדינת ישראל".

ההחלטה להתגייס נולדה אצלו באותו מסע של 'תגלית', כאשר ביום השואה השתתף בטקס בקיבוץ לוחמי-הגטאות. "הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז דיבר שם על החשיבות של צבא ישראלי חזק, כדי שלא תהיה שואה נוספת", אומר בייקר. "אמרתי לעצמי: אני רוצה להצטרף לזה".

המשפחה שלך היא בעלת תודעה יהודית?

"היינו עושים בבית קבלת שבת ובחגים הלכתי לבית הכנסת, אבל כל החיים גדלתי עם נוצרים. תמיד הייתי היהודי היחיד, זה שצריך להסביר למה הוא לא אוכל סטייק לבן או מסתפק בפיצה צמחונית. לא היינו ממש מסורתיים, אבל הייתי קצת בבני עקיבא וקצת ב'הבונים-דרור'".

לאחר שסיים את לימודיו פצח בייקר בקריירה של שופט רוגבי, אך אז שינה כיוון והחליט לעלות לארץ לאלתר. הוא טיפל בכל הניירת מבלי לספר להורים על כוונותיו. רק שבוע לפני הטיסה, כשהכול כבר היה סגור ומוכן, שיתף אותם. "פשוט הראיתי להם כרטיס טיסה שהיעד הסופי שלו הוא תל אביב. אימא שלי בכתה יום שלם. היא לא הבינה למה אני עושה את זה".

לאחר העלייה הגיע בייקר לקיבוץ מעגן-מיכאל, ומאז הקיבוץ משמש לו מעין עוגן. לאחר תקופה קצרה של לימודים באולפן הוא התגייס לצבא. כבר שנתיים הוא ביחידת 'עוקץ'.

ללהקת אתניקס יש שיר בשם 'לחיות בניו-זילנד', שמדבר על החיים הנעימים באי ירוק. לא שואלים אותך לפעמים מה אתה עושה פה?

בייקר צוחק. "כולם שואלים אותי: אתה דפוק? למה ויתרת על החיים המושלמים שמציעה ניו-זילנד ובאת לפה? קשה לאנשים בארץ להבין את הבחירה. אבל אני לא מצטער, ומוכן לוותר על הדרכון הניו-זילנדי שלי כבר עכשיו. כשאתה רואה את כל האנטישמיות שם, זה לא מעורר תקווה. הקהילה היהודית באוקלנד רק צועדת אחורה. לאחרונה, למשל, אסרו בניו-זילנד על השחיטה, ולמי ששומר כשרות זה קשה מאוד, כי הפתרון היחיד הוא להיות צמחוני. כשלפני שש שנים תפסו אנשי מוסד שניסו לזייף דרכון ניו-זילנדי, התחילו הפגנות נגד הקהילה היהודית. אין שם הסברה ישראלית, והמצב במזרח התיכון מוצג בצורה חד-ממדית. תמיד נראה כאילו ישראל מתנהגת באלימות כלפי הפלשתינים. צריך להגיע לפה כדי להבין שהמציאות היא אחרת ממה שמשודר בתקשורת".

איך אתה מסתדר עם המסגרת הצבאית?

"מצוין. אומנם בגלל התפקיד שלי אני בכוננות גם בסופי שבוע, וכבר קרה כמה פעמים שהקפיצו אותי, אבל אני אוהב מאוד את הפעילות, מתוך ידיעה שאנחנו שומרים על בטחון המדינה ועל הישראלים".

כשאריאל קסטליין נשאל איך הוא מרגיש בצבא, הוא עונה במילה אחת - מעולה. "אני חושב שלשרת בצבא זה חשוב לכל יהודי, ולא משנה אם אתה חי בארצות הברית, בצרפת או בדרום-אפריקה. אנחנו יהודים, זאת המדינה שלנו, וכל אדם שיש לו קשר ליהדות צריך לבוא לכאן ולשמור על המדינה, כי בלעדיה יהיה קשה ליהודים לחיות כעם. אי-אפשר להגיד שמי שנולד פה חייב לשרת, ומי שלא נולד פה פטור".

אמו היא ילידת ישראל, אביו חי מאז ומתמיד בדרום-אפריקה. בניגוד לבייקר, אריאל קסטליין צבר כבר בנעוריו קילומטראז' אווירי מרשים לישראל וממנה. "הייתי בארץ לפחות שמונה פעמים, גם כדי לבקר את המשפחה וגם במסגרת 'תגלית'. בגלל שיש לי אזרחות ישראלית, קיבלתי בגיל 17.5 מכתב מלשכת הגיוס. הייתי באמצע הלימודים באוניברסיטה ושלחתי מכתב שאני לא יכול לבוא ".

לאחר שסיים תואר ראשון במחשבים ומינהל עסקים, קיבל את ההחלטה. "ביום ההולדת ה-21 שלי אמרתי למשפחה שמה שאני הכי רוצה, זה לעלות לישראל ולשרת בצבא. תוך שלושה שבועות הייתי על מטוס, בדרך למשפחה של אמא בארץ ".

איך קיבלו זאת ההורים?

"אימא בהתחלה אכלה סרטים", הוא אומר בצה"לית מעודכנת, "אבל בסך הכול היום הם די שמחים שאני כאן. אבא שלי היה מפקד בצבא דרום-אפריקה, אז הוא די גאה בי שאני בצבא הישראלי. אימא עדיין דואגת, אבל גאה בכך שהצלחתי להגיע ליחידה כמו 'עוקץ'".

מה היו התגובות מהחברים בדרום-אפריקה, כששמעו שהחלטת להתגייס לצה"ל?

"הייתי היהודי היחיד בין החברים שלי. הם לא יודעים הרבה על ישראל, חושבים שמתפוצצות כאן כל יום פצצות כי זה מה שרואים בחדשות. לא רואים את ישראל כמו שהיא. אז ברור שהם לא רצו שאגיע לכאן".

מה אתה חושב על הישראלים?

"אחלה אנשים. אני חושב שהצבא גורם לאנשים להתחבר. לא חושבים פעמיים אם לעזור או לא, כולם ישר קופצים לעזור לך. זה לא משהו שרואים בחו"ל".

זאב שוורץ, מזכ"ל תנועת בני עקיבא העולמית ויו"ר משותף לתנועות הנוער היהודיות העולמיות, הוא אחד האנשים שפועלים להביא לארץ צעירים יהודים מכל רחבי תבל, לעודד אותם להתגייס לצה"ל, ולסייע להם בהשתלבות בחברה הישראלית. שוורץ עצמו הגיע לישראל מדרום-אפריקה ב-1985, לשנת הכשרה תורנית במסגרת בני עקיבא, שאותה עשה במשואות-יצחק. בתום אותה שנה בחר להישאר בארץ במסגרת ישיבת הר עציון ולהתגייס לחטיבת גבעתי יחד עם חבריו ללימודים.

"הייתי חייל בודד", מספר שוורץ. "אני זוכר שבערב ראש השנה הגדוד שלי היה בנגב. פתאום, באמצע סופת חול, הודיעו שהגיעה משלחת ממשואות-יצחק להביא שי לחיילים הבודדים. כל כך התרגשתי.

"היום כל הנושא של חיילים בודדים מעסיק אותי מאוד. מדובר בחבר'ה עם רוח ציונית. הם עושים טובה לצה"ל, ולא להפך. אלו צעירים איכותיים שמביאים איתם שפה, תרבות ורוח התנדבות אני כל הזמן שואל את עצמי: לאן הם יוצאים? כשאני הייתי בצבא לא היו טלפונים סלולריים, ואני זוכר את עצמי עומד ביום שישי ליד הטלפון הציבורי בתחנה המרכזית בתל אביב ומנסה להתקשר לכל מיני מקומות, כדי לדעת לאן להמשיך משם. במשך תקופה ארוכה הצ'ימידן הצבאי שלי היה הבית שלי. בתוכו היה כל הציוד שלי, ואיתו הייתי מיטלטל ממקום למקום. בסופי שבוע הייתי הולך לקנות צ'ופרים לעצמי, כדי שגם לי, כמו לאחרים, יהיו צ'ופרים ביום ראשון בבסיס".

שוורץ אומר כי בניגוד לחיילים בודדים אחרים באותה התקופה, לו היה מזל. "תמיד יכולתי להגיע למשואות-יצחק, כי שם הייתי מאומץ בשנת ההכשרה, אבל זה לא היה משהו ממוסד".

היום כבר יש מסגרות, כמו זו שבראשה עומד שוורץ, שדואגות ללוות את החייל הבודד ולהקל עליו את המשימה הקשה שנטל על עצמו. "לאחרונה פגשתי חניך בני עקיבא מקייפטאון לבוש מדים של חיל הים. כשהחברים מחו"ל רואים אותו עם מדים כאלה, זה מחזק בהם את הרצון לעלות ולהתגייס, ונוסך בהם גאווה. בקהילות בחו"ל תמיד מדברים על בוגרי הקהילה שמשרתים בצבא".

ולעתים החו"לניקים שמשרתים בצה"ל מביאים למשפחותיהם גאווה מסוג אחר, גאווה טרגית. כך למשל סמ"ר מייקל לוין ז"ל, צעיר בן 22 מפילדלפיה שבא לארץ במיוחד כדי להתגייס, ונהרג בקרב בעיתה א-שעב במלחמת לבנון השנייה. הוריו, שלהם אין מכרים קרובים בארץ, חששו שבקושי יהיה מניין בלוויה - והשתאו נוכח האלפים שבאו להר הרצל ללוות את בנם בדרכו האחרונה. בסרט לזכרו של לוין מספר אביו, מארק: "תגובתי הראשונה הייתה אכזבה. ראיתי מאות-מאות של אנשים מחוץ לבית העלמין, מכוניות ומוניות בכל מקום, ומחשבתי הראשונה הייתה 'נהדר, בטח נערכות עכשיו חמש או אולי עשר לוויות. מי יודע כמה לוויות באותו פרק זמן'. מה שלא ידענו הוא שכולם, כל מי שהיה שם, היה בשביל מייקל. הקהל היה עצום. יכול להיות שהיו שם אלפים. אנשים באו מכל רחבי הארץ. חילונים, רפורמים, אורתודוקסים. מסיבה מסוימת הסיפור של מייקל, העקרונות שבהם האמין, הקורבן - כל אלו שבו את הלב של האנשים".

"אנשים התרגשו מהסיפור של חו"לניק שהקריב את נפשו למען המדינה, והגיעו ללוויה בלי שהכירו אותו", מסביר שוורץ. "גם בעתות משבר יש התגייסות של בני חו"ל שמגיעים לעזור בלחימה. רוב רובם של המח"לניקים נשארים אחרי הצבא בארץ".

שוורץ עצמו הוא דוגמה טובה לכך. "גם 20 שנה אחרי שהתגייסתי, עוד לחמתי במלחמת לבנון השנייה כחייל מילואים. כך שאמנם המח"ל הוא תקופת שירות קצרה יחסית, אבל אתה ממשיך לשרת הרבה אחר כך".

בשבתות מתארח גרוס אצל חברים של הוריו, אצל המשפחה או בישיבה. בראש השנה הוא מתכוון להיות באלון-שבות. אל"מ עין-גל מסביר כי לחיילים בודדים קיימות כמה אפשרויות הלנה: בדירה בקיבוץ, באחת מ-140 דירות של הוועד למען החייל הפזורות ברחבי הארץ, או ב'בתי החייל'. אפשרות נוספת היא המרה של ההלנה בסכום של 1,046 שקלים. "לא מעט חבר'ה מעדיפים את האופציה הזאת, ושוכרים יחד דירה היכן שהם רוצים".

בישראל פועלות כמה עמותות שתורמות לחיילים הבודדים, כשהמובילה שבהן היא האגודה למען החייל. "האגודה מפעילה פרויקטים על-פי הצרכים, סדרי העדיפויות והיעדים שהצבא מכתיב", אומרת אתי אברג'ל, מנהלת מחלקת פרט ורווחה באגודה. לדבריה, כתוצאה מהפעילות השתפרו לאין ערוך תנאי השירות של החיילים הבודדים. כך למשל כל אחד מהם זכאי במהלך שירותו הצבאי לכרטיס טיסה הלוך ושוב לכל יעד בעולם, לצורך ביקור משפחתי. האגודה מממנת אלף טיסות כאלה בשנה, בשווי 6 מיליון שקלים.

צ'ופר נוסף שמקבלים החיילים הבודדים הם כרטיסי חיוג בינלאומיים, כדי לסייע להם לשמור על קשר עם המשפחה. כמו-כן קיימת קרן שמאפשרת להם (ולחיילים נזקקים אחרים) לרכוש ציוד חשמלי וריהוט בתווי קנייה. "אם חייל בודד שוכר דירה על-פי קריטריונים ברורים שמכתיב צה"ל, האגודה רוכשת לו מכונת כביסה, תנור ומוצרי בסיס אחרים", מוסיפה אברג'ל.

בצה"ל הקימו 'מנהלת בודדים', שבין היתר מפעילה בעבורם מוקד זמין 24 שעות ביממה. פרויקט נוסף של המנהלת הוא 'משפחה מלווה'. "ההבדל בין משפחה מלווה למשפחה מאמצת הוא קודם כול בהגדרה", אומרת אברג'ל. "לחיילים יש אימא ואבא בחו"ל, כך שלא צריך לאמץ אותם אלא רק ללוות אותם בצבא". החייל מגיע לבית המשפחה המלווה לארוחות, או מקבל ממנה סיוע בעת הצורך - אך שלא כמו במשפחה מאמצת, הוא אינו ישן בביתה. הרעיון, אומרת אברג'ל, הוא לייצר מבנה של תא משפחתי, שיחזק את הקשר של החיילים עם הארץ.

היכן יחגגו החיילים הבודדים את ראש השנה, אם לא מצאו מיוזמתם מקום להתארח בו?

עין-גל: "אספנו את שמות כל החיילים הבודדים שרוצים לבלות בחג בתא משפחתי, ומצאנו לכל אחד מהם משפחה מלווה. יש משפחות שפונות אלינו ואל האגודה למען החייל ומבקשות שנשלח אליהן חיילים, ויש גם עמותות - למשל 'בית קובי', על שם סמ"ר קובי איכלבום ז"ל, שאמו אביבה הקימה עמותה לחיילים בודדים, וכל שנה מבקשת שנשלח אליה עשרים חיילים בודדים, מעבר לאלה שלנים בבית באופן קבוע. גם הוריו של מייקל לוין ז"ל תרמו כסף להקמת בית לחיילים בודדים, וחיילים מגיעים לשם לחגים. הרבה לא רוצים להתארח אצל משפחות, כי זו סיטואציה לא נוחה לבוא לארוחה אחת בחג, ולכן מעדיפים להתארח בבתי החייל".

לפני שנה הגיע הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי לביקור פתע בבית החייל ביהוד, כדי לבדוק מקרוב איך מטפלים בחיילים הבודדים, איך מקבלים במקום את השבת, ואפילו מה רמת האוכל. "העיסוק בחיילים הבודדים מעניין את הרמטכ"ל ברמה האישית, ואת כל שרשרת הפיקוד", אומר אל"מ עין-גל. "אנו רואים חשיבות גדולה בהבאת האוכלוסיה הזאת לשרת בצה"ל".

בקרב חיילי המח"ל יש כאלה הבוחרים לשרת במסלול ההסדר. איתן עוזרי, מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר, מספר כי מדי שנה מצטרפים למסלול הזה 500 צעירים מחו"ל. רובם מתרכזים בישיבות הכותל, כרם ביבנה, שעלבים, מעלה-אדומים וישיבת הר עציון. כ-50 מתוכם בוחרים לשרת במח"ל הסדר לשירות פעיל שאורכו 14 חודש. רובם של המתגייסים מחליטים בתום תקופת השירות לעשות עלייה.

לדניאל גרוס, שהתגייס רק לפני כחודש, כבר ברור שהוא כאן כדי להישאר. "גדלתי במשפחה ציונית", הוא מספר. "כל קיץ, במשך 11 שנים, הייתי ב'מושבה', מחנה הקיץ של בני עקיבא. המשפחה שלי חשבה לעשות עלייה, ואבא שלי אפילו היה אמור לעבוד כרופא ב'שערי צדק', אבל בסוף זה לא הסתדר. רוב החברים של הוריי עלו לארץ, ויש לי כאן גם קרובי משפחה. תמיד ידעתי שיום אחד אעשה עלייה בעצמי".

בגיל 18 הגיע גרוס לתוכנית לימודים חד-שנתית בישיבה בארץ. זה בהחלט לא היה הביקור הראשון שלו כאן: לפני כן היה בישראל לא פחות מ-12 פעמים. לדבריו, מהרגע הראשון לא הרגיש זרות. סמוך לחג הפסח באותה שנת לימודים יצא עם הישיבה לסיור בפולין, שם כאמור התחדדה בו ההבנה שמקומו בישראל. בהמשך הגיע לישיבת ההסדר הר עציון, והתגייס עם בני השיעור שלו לחטיבת כפיר.

קשה בטירונות?

"קשה פה לכולם, אבל לאט-לאט אני מתרגל. יכול להיות שלי ולשאר החו"לניקים קצת יותר קשה מאחרים, כי אנחנו לא יודעים את השפה טוב וקצת קשה לנו לבטא את מה שמרגישים. יש גם מרחק מהמשפחה שהוא לא קל. אני מעריך את המפקדים שעוזרים מאוד לכל החו"לניקים בקליטה, ובסך הכול זה כיף ויש הרבה צחוקים".

שבעה חו"לניקים משרתים במחלקה לצדו של גרוס. באופן טבעי, הקשרים שלו איתם עמוקים יותר. "אני בקשר גם עם דוברי העברית, רק שזה לוקח יותר זמן. ראיתי ישראלים שעושים צבא רק כי הם חייבים, ובעיניי זה מוזר", הוא מוסיף. "בשבילם כל הדברים שאני חלמתי עליהם כל החיים, הם הדבר הכי נורמלי. יש להם כל מה שאני הייתי רוצה, והם לא מעריכים את זה. אני מעריך יותר מהם את ההימצאות שלי פה".

גרוס גם מאבחן את הישראלים כזורמים יותר מהאמריקנים. "הכול 'אחלה!', 'בסדר!', יש הרבה צחוקים. אולי זה קשור גם לשלב בחיים - אנשים בארצות הברית בגיל שלי חושבים על מקום העבודה שלהם, וצריכים לבנות לעצמם שם ומעמד ולהיות מיושבים. חושבים שם רק על איך להרוויח כסף. ופה, באותו גיל, אנשים עושים צבא או שירות לאומי, ותורמים משהו משמעותי לעם שלהם לפני שהם חושבים על מקצוע. אפילו אם אתה לא בוחר בזה, אתה חייב לתרום שנים משמעותיות. יש לי חברים שאחרי חמש שנים בישיבת הסדר עוד נוסעים לשליחות בארצות הברית, כשבני גילם שם כבר עמוק בעולם העבודה".

גם אריאל בן-יקר, שהגיעה הנה מסידני שבאוסטרליה, מוקסמת מהישראלים. "פה האנשים פתוחים יותר", היא אומרת. "יש להם אהבת חיים והכנסת אורחים שלא ראיתי כל כך באוסטרליה". דוגמאות לחמימות הישראלית יש לה בשפע: "אנשים הזמינו אותי לבוא אליהם בכל פעם שארצה. קרובת משפחה שרק הכרתי נתנה לי מפתח לבית שלה. לאורך כל הקורס בצבא, הבנות שאלו אותי אם אני צריכה עזרה".

בתיכון היא למדה במוסד לא יהודי, וכחלק מחיפוש הזהות והשורשים החליטה לבוא לארץ לתוכנית לימודים חד-שנתית המיועדת לצעירים מחו"ל. בסופה בחרה להתגייס לצבא. אחותה הגדולה, מרים, הגיעה לכאן שנתיים קודם לכן. "גדלתי בסביבה יהודית", מספרת בן-יקר. "ההורים שלי תמיד שמרו על מסורת. בימי שישי אימא שלי מדליקה נרות, אבא עושה קידוש, ואנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד".

בצבא היא עברה הכשרת מדריכי הנדסה. "אני מלמדת אנשים לעשות את התפקיד שלהם בצורה הכי טובה שהם יכולים, ולשמור על הבטיחות. זאת הרגשה טובה. אני אוהבת את התפקיד, אוהבת את האנשים שאני מדריכה ואת האנשים שמשרתים איתי. אני חושבת שלהתגייס זה דבר חשוב מאוד. מרגע שהגעתי לארץ, הרגשתי שלא אוכל להיות חלק מהישראליות אם לא אעשה צבא".

בחו"ל ודאי שמעת שישראל היא מקום שמסוכן להיות בו. ההורים והחברים באוסטרליה לא מודאגים?

"התפיסה של ההורים שלי היא שאם טוב לי, ואם אני שמחה ומרגישה שאני עושה תפקיד משמעותי, הם תומכים. והחברים - אני לא חושבת שהם מבינים, אבל גם הם רוצים שאעשה מה שטוב לי. ממרחק קשה להם להבין מה יש לי פה ומה האטרקציה. אם לא מרגישים את הקשר לישראל כמו שאני מרגישה, בכלל קשה להבין למה אני תורמת, כי באוסטרליה היו לי חיים ממש יפים".

את מתכוונת לחזור לשם אחרי השירות?

"רק לבקר. יש לי הורים ואחים שם, אבל עליתי לארץ כדי להישאר בה, ואני לא רואה את עצמי עוזבת".

זאת ודאי החלטה לא פשוטה.

"לעלות לארץ ולהתגייס זה תהליך לא פשוט והחלטה לא פשוטה, אבל מה שעושה את ההחלטה לקלה יותר אלה האנשים שנמצאים סביבי - אחותי, שאני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיה, והמשפחה המאמצת שלי בקיבוץ יראון, שהם האנשים הכי טובים שפגשתי. הם לקחו בחורה שלא הכירו, והפכו אותה לחלק מהמשפחה שלהם. כך גם הגרעין שלי, שהם חבר'ה שעוברים אותם תהליכים ותמיד יש שם מישהו שמבין מה אני מרגישה".