תיאטרון אינו חייב להיות מראה מדויקת, כמו ציור פיגורטיבי או צילום המציאות. במחזה האוטוביוגרפי הזה נשזרים אלמנטים שלא היו במציאות, כפי שליזי דורון זכרה, ונכנסו כמרכיב חיוני לדרמה. את השואה כפי שקרתה לא ניתן לתפוס אפילו מצפייה בסרטים דוקומנטריים, אבל דרמה אישית עם פרטים פה ושם הממחישים את טראומת הדור השני לשואה - יכולה לתרום הרבה יותר מזוועות מומחשות בריאליזם בלתי מתפשר.
המשחק המצוין והאותנטי של חמש החברות ניצולות השואה, המתכנסות מדי יום זכרון לטקס פרטי שלהן (שירי גולן המדהימה כהלנה, האם, במבטא פולני מדויק, אביטל פסטרנק כ"איטה", כמשוגעת שהולכת יחפה, וסיגלית פוקס כ"גיטה" הדתייה, אותה שואלת הלנה "איפה היה אלוהים שלך במלחמה? למה הוא לא בא אלינו אז?" מיכל ברנד שגורמת לנו לחייך, ומיכל וינברג בקול שירתה הנפלא, וההצמדות להצטעצעות והצביעות האירופאית; המשחק הנפלא של הילדה אליזבט-ליזי (יעל איתן), שצריכה להתמודד יום יום עם השריטות של אמה, שאחרים מכנים אותה משוגעת; משחקו של אביהוד תדהר הרגיש והמכמיר כילד השכן חולה הפוליו, שנפשו נקשרה בנפש הילדה אליזבט; ודני איסרליש, יובל כרמי, ורותם קשת כפסיכולוגית - כולם מרגשים ומותירים אותנו עם המון חומר למחשבה.
העובדה שיהודי אירופה התעלמו מהשואה הקרבה והולכת, חרף כל הסימנים, האיסורים שהוטלו עליהם, החרמת רכושם, נידוים ושריפת בתי הכנסת בליל הבדולח -אינה מוטלת בספק. ולכן השאלה ששואל את הלנה האיש בעל שם משפחה זהה לשלה, אך אינו קרובה כלל וכלל, והגיע לארץ לפני המלחמה - השאלה שלו מכוונת לכל ששת המיליונים שנרצחו והושמדו.
אבל בהצגה אין הכל כה כבד. הדיאלוגים קצרים, הסצינות מהירות, והנגיעות המרפרפות המאזכרות שואה כמו המספר המקועקע על זרוע האם, או כמו השגעונות הפרטיים של כל אחת מהנשים, פרי עברן במחנות הריכוז; השמעת הפרסומות הראשונות ב
קול ישראל של אז, שירים נוסטלגיים המחממים את הלב,שכתב שי בן יעקב וערך עם ערן ליטוין מקול ישראל - כל אלה מוגשים בצורה מעודנת, שמעמידה את ההצגה כהצגת חובה לתלמידי בתי ספר תיכונים ולצעירים שלא ידעו מהי השואה, ולא שמעו עליה מהוריהם הצברים. ללא ספק, עומדת לה לחגית רכבי-ניקוליבסקי הזכות לדעת את נפש הילד, מהיותה בעבר מנהלת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. כך לא נפלה למלכודת ההגזמה בזוועות, ושמרה על מינון מחושב ומעודן, כשהסיפור של הילדה שלא זכתה למגע וחיבוק מהאם, ולכן קראה לה בשמה, ולא "אמא"; הסיפור של רקמת היחסים בין העולות-הפליטות-השכנות בשכונת ביצרון התל אביבית; סיפורו של בן השכנים; מה קורה לליזי לאחר גיוסה - כל אלה רוקחים את הדרמה. הלקח מהשואה הוא רק ערך מוסף.
התפאורה של סבטלנה ברגר שחילקה את במת התיאטרון ל"בית" ולחצר, איפשרה לא לבזבז זמן לחילופי תפאורה, וכך קצב ההצגה נשמר ועמו קשב הקהל.
הידד לתיאטרון באר שבע, שהצגותיו בשנתיים האחרונות הן להיט אחד-אחד, אליהן מצטרפת כעת "למה לא באת לפני המלחמה?”.
