מחווה לפנחס שדה ולחיינו שהם משל

ח"י שנים חלפו ויש זיכרון לסופר המת. בשבוע שעבר עלינו לקברו קבוצת סופרים וקיימנו אשכבה וקדיש. רבים מאתנו זוכרים את המפץ הספרותי שחולל הספר "החיים כמשל". בספר "החיים כמשל" מאת פנחס שדה, היחיד עומד מול אלוהיו ומדובב לפניו את חידת קיומו. אני מתקשה לקרוא ליצירה זו יצירה דתית, כיוון שהמלה "דתית" תפוסה, והיא נושאת בתוכה מטענים של אורח חיים המבוסס על תורה ומצוות. למען הנוחות אשתמש בביטוי "יצירה רליגיוזית", ולו למען הבידול הלשוני בלבד. אין הבדל סמנטי אמיתי בין "דתי" ו"רליגיוזי", אך רליגיוזיות מבטאת בנקל יותר את החיפוש אחר האלוהות בעולם והשאיפה לחיים של משמעות, בלי מחויבות לממסד דתי.

"מן תנ"ך שלי"

הספר "החיים כמשל" יצא לאור ב-1958 בדפוס גלילי לוי בתל אביב, ורק לאחר שיצא לאור בהוצאת "שוקן" ב-1968 הפך לספר פולחן עבור דור שלם. עשרים שנה אחר כך פרסם פ' שדה בהארץ מאמר בעקבות הרצאה שנשא באוניברסיטה העברית "על כתיבת החיים כמשל" (פורסם ב-20.9.1988). וכך כתב שדה: "חלומי המעורפל, רצוני, שאיפתי, היו לבטא את הוויתו של האדם ביקום בחידתיות של קיומו, בדד לנוכח מה שאולי אפשר לכנות בשם האלוהות". במהלך כתיבת הספר, ניהל שדה יומן אישי שמופיע כיום כנספח לרומן "החיים כמשל", וגם הופיע כספר נפרד בהוצאת "פרוזה". וכך כתב: "אני רוצה להתחיל בכתיבת הספר...מין מסע דרך הזמן בתוך הנשמה. משהו שיכיל תיאורים, שירה, מחשבות, קטעי יצירות, וידויים, חלומות, השקפת עולם, הכול. מן תנ"ך שלי".

שילחות להתקרב לאלוהים

הספר "החיים כמשל" הוא רומן אוטוביוגרפי שנכתב על-ידי צעיר בן 27, וזה כשלעצמו עורר בשעתו סקרנות אך גם גל של התנגדות. לאורך כל הספר חש הדובר בספר שהוא ממלא ייעוד רוחני בעולם ומנהל דו שיח עם אלוהיו. היו שטענו כבר בעת צאת הספר, שהספר אינו מבטא בצורה חד-משמעית הזדהות ברורה עם היהדות. צריך לזכור ששדה במסע הפנימי שלו חש צורך להתחבר אל הספרות היהודית שקדמה לו. הוא הוציא אנתולוגיות יהודיות: "ספר הדמיונות של היהודים", "סיפורי הבעל שם טוב", "תיקון הלב" (על ר"ן מברסלב), סיפורי ר' מנחם מנדל מקוצק וכן הספר "ענני" (לקט תפילות).

את הרליגיוזיות של הספר אדגים בקטע אחד מתוך "החיים כמשל" שבו יש הזדהות עם מקור יהודי משיחי. באחד מרגעי הנפילה של הדובר ברומן הוא אומר: "אבל אני הרגשתי שרוצה אני לשבת במחשכי ארץ, בתוך האפר, לפני השער עם העניים. הרגשתי שעליי להיות שרוי בתוך דממה עמוקה, כדי שאוכל להאזין ולשמוע את מה שאין חיים מבלעדי שמיעתו....לעבוד בחופש ובצנעה לאלוהי האמנות, להתבונן אל העוני והזקנה ומצוקות הנפש, להתבונן ולחזות- ברגע חסד בהיר- בלבו האדום, הרועד של העולם." (עמ' 360). במקום אחר הוא אומר: "הרגשתי שאם יש בני אדם אבודים בעולם, עליי להיות האבוד ביותר. ובין העניים העני, ובין הנוגים והדואבים, הנוגה והדואב. ועליי, אם אוכל, להתפלל בעד הכול" (עמ' 410).

קשה שלא לראות את החיבור למסכת סנהדרין צ"ח ע"א, שם מתואר המשיח היושב בשערי העיר בין העניים: "והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חולאים וכולן שרי ואסירי בחד זמנא. איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב" ( והיכן הוא יושב? בשער העיר. ומה סימניו? יושב בין עניים סובלי חולאים וכולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בזמן אחד, והוא מתיר פצע אחד וקושר אחד, שאמר: שמא אתבקש (לגאול), שלא אתעכב. הסופר רואה את שליחותו להתקרב לאלוהים בכל כתיבתו, וגם להביא גאולה לאחרים. ובעיניי, החוויה של קיום מתמיד מול האלוהים היא חוויה רליגיוזית. בחודש שבט זכרנו את יום השנה של פ' שדה, ודבריהם של היוצרים הם זכרונם.