"האתגר כחברה - לאפשר מוביליות חברתית"

הפעם אני רוצה לדבר על נושא אחר, נושא שלאו-דווקא מן המניין הרגיל. על חוויה שחוויתי ביומיים מן השבוע האחרון ובשלושת החודשים שקדמו להם. בימים שני ושלישי בשבוע החולף לקחתי חלק בכנס באר-שבע לשלום הילד, שעורכת המועצה לשלום הילד בראשות ד"ר יצחק קדמן כבר השנה ה-11 באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. מעורבותי בכנס הייתה הנחיית והדרכת קבוצת נערים, מטעם קידום נוער בעיריית ירושלים, שם מקום עבודתי.

עבודתי ביומיום איננה הדרכה או הנחייה, אלא מציאת עבודה לנערים וצעירים במצוקה (ותסלחו לי על העובדה שאספר מעט על מעשי). מציאת העבודה היא לעולם אתגר קשה, בוודאי לאלו שגורלם לא שפר עליהם - אלו שבאים מרקע קשה יותר, לעיתים ממשפחות הרוסות, לעיתים משפחות בהן אין מודל חיובי לחיקוי, לעיתים רקע עברייני, דרי רחוב, אסירים משוחררים, נרקומנים משוקמים ושאר צעירים אשר, כאמור, גורלם לא שפר עליהם.

לשמחתי המעסיקים הירושלמים ברובם הכמעט מוחלט שמחים לשתף עמנו פעולה, ואתגר מציאת העבודה לנערים וצעירים אלו (אשר בוודאי זקוקים לכסף ולמסגרת התעסוקתית יותר מהאדם הממוצע) הופך מעט קל יותר, משמח הרבה יותר. זו עבודה לא קלה, מאתגרת, אך סיפוק רב בצידה.

עבודת הכנה מאומצת לקראת הכנס

בשלושת החודשים האחרונים קבלתי עלי פרויקט נוסף - הדרכת קבוצת נערים שתחקור, ולאחר מכן תציג נושא, באחד הפאנלים שבכנס. כל אחד משנים-עשר הפאנלים שבכנס זה נפתח בדברי הסבר על הנושא מטעם בני נוער מ-12 קבוצות ברחבי הארץ. כל אחת עוסקת בנושא אחר. הנושא בו עסקנו אנו היה אתגרי הקליטה וקשיי העלייה של משפחות העולים. הדבר לא תוכנן כך מראש, אך לאחר ראיונות ולאחר שפעלה הקבוצה משך כמה שבועות מנתה הקבוצה קבוצת נערים שכולם עלו מאתיופיה בשנים האחרונות. בני נוער מוכשרים, אינטליגנטיים, חרוצים ואיכותיים, שהיה לי הכבוד להדריכם, לעבוד עמם.

העבודה המקדימה לכנס זה לא קלה לנערים ודורשת התעמקות במאמרים שונים, למידה, כתיבת נייר עמדה שהופץ, כשאר ניירות העמדה, לבאי הכנס, כמו-כן הצגת הנושא בפאנל מכובד מאד. קבוצת הנערים עמם עבדתי עמדה בכל אלו בכבוד וקבלה לא מעט תשבחות, והעבודה עמם עלתה על כל ציפיותי. באתי להדריך ולסייע, ויצאתי מסופק, ומחוזק.

אני יליד הארץ, כך גם הורי. את אתגרי העלייה לא חוויתי, גם לא את אתגרי הדור השני. הנערים הללו חוו את האתגרים האלו, ובגדול. החברה הישראלית משקיעה לא מעט משאבים בקליטת עליה, יחד עם לא מעט רצון טוב. אם כי, יש בממסד הישראלי הרחב שטחים רבים של אטימות, ועל הגזענות הרוחשת כנגד עולי אתיופיה אין מה להכביר מילים מעבר למה שכבר דובר ומדובר בה. כל אלו היו עמנו, בקבוצה, מהיום הראשון. לא היה מדובר רק באתגר אינטלקטואלי לנערים, אלא גם באתגר אישי ורגשי.

יש לציין לחיוב כמה מהאנשים שסייעו במהלך הדרך - מר דוד מהרט, הגברת ישיאלם פקדה וגם ח"כ שלמה מולה שנפגשו עם הנערים כדי לספר על הנושא וכדי לשמוע. בנוסף אציין לשבח מיוחד את צוות קידום נוער בעיריית ירושלים שנרתם למלאכה ואת צוות המועצה לשלום הילד שהקים כנס מרשים, מעניין ומפואר. הלוואי והייתי יכול לציין כאן את שמות הנערים שהיו חלק משמעותי מחיי בשלושת החודשים האחרונים, או לפרסם תמונה שלהם או עמם, אך כמובן שהדבר בלתי אפשרי. אבל, אין לי ספק שהללו עוד יגיעו רחוק מאד ושמם יישמע ויוכר.

ראיתי גם נערים מקבוצות אחרות בארץ, התרשמתי עמוקות. יש לנו עוד דרך ארוכה ואתגרים רבים בתחום החינוך והרווחה, אבל הנערים שהגיעו לכנס זה, שלקחו בו חלק, הם באמת מלח הארץ, באמת צעירים שבשמחה אפשר למסור להם את מפתחות המדינה לכשיגדלו ויהיו מוכנים לכך, והם יהיו מוכנים לכך.

בצד השמחה הגדולה וההתרגשות, שעדיין אופפת אותי, בצד הסיפוק הגדול על העבודה, חשוב לי להזכיר שגם עתה עובדי רווחה, עובדי קידום נוער ועובדי חינוך הם מהעובדים המנוצלים יותר במשק. המשכורות לרוב אינן משכורות רעב (למרות שגם זה קורה) אבל רחוקות מלשקף את החשיבות שישנה לעבודתם של אנשים אשר יום-יום, ולעיתים גם בלילות, עמלים כדי לשקם את אלו שהידרדרו אל שולי החברה.

מניעת הפשע על-ידי מתן אפשרות לחיים אחרים

מרבית מעשי הפשע, מרבית מקרי הרצח והאלימות, רבים ממקרי הסעד יכולים היו להימנע, לאו-דווקא על-ידי ענישה נוקשה והרתעה (שנדרשות, כמובן, על פשע יש להיענש ופושעים צריך להרתיע) אלא על-ידי מתן אפשרות לחיים אחרים, מתן אפשרות להתפתחות חיובית, להתקדמות בהשכלה ובתעסוקה, לתמיכה במסגרות משפחתיות, לתשתיות חברתיות בשכונות קשות וביישובים עניים.

אנו, כחברה, נמדדים קודם כל ביכולתנו לשקם את אלו שהידרדרו לשולי החברה. הרבה מאד נעשה וממשיך להיעשות (אפילו תחת ממשלת נתניהו) אבל הדרך עוד ארוכה. חלופות המעצר שמאפשרות לצעירים רבים לצאת את מעגל הפשע עדיין לא מספקות את הדרישה הקיימת, עובדי הרווחה והעובדים הסוציאליים כורעים תחת הנטל. מורי פרויקט היל"ה - הפרויקט החינוכי החשוב ביותר במדינת ישראל (מבלי להגזים כלל) מועסקים בתנאים לא תנאים. רבים מעובדים אלו מוגדרים, למשל, כעובדים במשרות חלקיות וכמובן שעובדים הרבה יותר מהגדרת השעות הרשמית שלהם.

זה לא ניסיון להפניית אצבע מאשימה, זה ניסיון להעלות את הבעיה החברתית האמיתית על פני השטח. אני חלק מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני, הבעיות שאני חווה בחיי היומיום לא מתקרבות לאלו של המעמדות הסוציו-אקונומיים התחתונים. אגב, אפילו המילה "מעמד" בהקשר זה מטרידה ומוטב היה שתשכח.

האתגר המשמעותי - היכולת לשקם ולאפשר יציאה מהעוני

אני מאד מרוצה מעבודתי. עבדתי בעבר בתחומים הטיפוליים, עבדתי בשיקום פגועי נפש והיום אני באמת נמצא במקום מספק. עבודת השגרה ויחד עם העבודה לקראת כנס זה הפכו את החודש האחרון לאחד מהעמוסים שהיו לי, ואחד המהנים והמספקים שבהם. מרבית עובדי קידום נוער לא יחליפו את מקום עבודתם, כך גם רבים מעובדי הרווחה. אסור לנצל זאת.

יותר ויותר אני רואה עד כמה חשובים שירותי הרווחה למדינה הזו. עד כמה אנחנו מצליחים בתחום זה ועד כמה אנחנו נכשלים. אחד האתגרים שלנו, אחד האתגרים המשמעותיים ביותר הוא בדיוק זה - יכולתנו לשקם, לאפשר מוביליות חברתית אמיתית ומשמעותית, לאפשר יציאה ממעגל העוני, לטפל במצוקות הקשות ביותר.

מחאת הקיץ האחרון לא הביאה מזור לקשיים הרבים, אבל יצרה שיח חדש. שיח שמתפרש בכל המערכות - התקשורת, הפוליטיקה, משרדי הממשלה ועוד. השיח הזה חייב לקבל מימדים אופרטיביים כמה שיותר משמעותיים וכמה שיותר מיידיים. יותר מכל מקום אחר, שם אנחנו נמדדים כחברה.