לא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יבְלע ענן
את הפס הדקיק שֶׁבְּלִבִּי
שמפריד בין טוב לְרָע.
אין לי קיום
בלי הברקים והקולות
ששמעתי בסיני. מכירים? זהו שירה של המשוררת זלדה, המעלה על נס את המעמד המקודש של מתן תורה בהר סיני. לכן אין מתאים ממנו להעלותו על ראש שמחתנו לקראת חג השבועות.
האם כפי שנדמה התורה היא חלון הראווה של ארון הספרים היהודי, שיוצאת מן הארון במבצע חד-פעמי למסע של דיונים פילוסופיים אל תוך הלילה, על-פי מיטב המסורת המחודשת בימינו של תיקון ליל שבועות, אשר דומה שהפך כבר לטרנד לאומי?
מה אנו לְמֵדִים משיר קצר זה, שבו מביעה המשוררת את זיקתה האישית לתורה? דומני חמישה רעיונות מרכזיים גלומים בשיר.
חֶבל הצלה אם סברנו לתומנו שהתורה, שניתנה לפני שלושת אלפים שנה, היא אנכרוניסטית, ואין לה שייכוּת לימינו, ובמיוחד בעידן המודרני, באה זלדה ומצביעה על הרלוונטיות של התורה לדורנו. בראש ובראשונה היא משקפת את המהות האקסיסטנציאלית של התורה: "אין לי
קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני". התורה אינה טקסט פולחני, כפי שנוטים לחשוב, אלא הֶכְרַח קיומי, אורח-חיים שבלעדיו המשוררת חשה כמתה. התורה היא חבל הצלה עבור המשוררת. היא מזרימה חמצן לחייה האפרוריים.
מעניין שהמשוררת אינה מזכירה את התורה בדרך ישירה, אלא בדרך מטונימית (הבעת עצם על-ידי עצם אחר הקשור לו), באמצעות הקולות והברקים שאפיינו את מעמד מתן תורה בהר סיני ואת ההתגלות האלוקית במעמד מקודש זה. "וַיהִי ביום השלישי בהיות הבוקר וַיהִי קולות וּברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה" [שמות י"ט, 16].
יום יום חג זאת ועוד: התורה כאמור איננה יצירה מיושנת, אלא משדרת אל המשוררת בשידור חי ודינמי את הקולות והברקים מהמעמד המיתולוגי בהווה,
כאן ועכשיו, והיא נפעמת ממנו מחדש.
ואכן, התורה מדגישה את הרלוונטיות של המעמד בהווה, ואת התחדשותו המתמדת, באמצעות המילה 'היום', המהווה מוטיב מַנְחֶה בתורה כולה. כך למשל, "
היום הזה נהיית לעם", "אתם ניצבים
היום כולכם לפני ה' אלקיכם" - ללא הבדל מעמד, גזע ומין - "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם וגֵרְךָ אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מֵימֶיךָ, למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלקים..." [דברים כ"ט, 13-9].
ואומנם, עובדה היסטורית היא כי מכל העמים הקדמונים רק עמנו שרד בזכות התורה אלפיים שנות גלות, ללא טריטוריה, שפה ומדינה - תנאים טבעיים היוצרים עם. התורה היא הטריטוריה הרוחנית והפיסית של העם היהודי. מה הפלא שהתורה ניתנה במדבר, שמשמעותה הסמלית היא היעדר כל תלות בתנאים חומריים וטריטוריאליים.
לוקחת אותי אישית אולם המשוררת מבליטה רעיון מרכזי נוסף. מעֵבר למשמעות הלאומית יש לתורה משמעות אישית לכל אדם יהודי: "אין
לי קיום בלי הברקים והקולות ש
שמעתי בסיני". לא רק במישור הלאומי התורה היא אורח-חיים של העם היהודי. גם במישור הפרטי המצוות הן חלק בלתי נפרד מהקיום של המשוררת ומגיבוש זהותה העצמית. את המשמעות החיה של התורה לגביה מדגישה המשוררת בעובדת נוכחותה האישית במעמד התגלות ה' בהר סיני, כמי ששמעה במו אוזניה את הקולות והברקים בהר. בדרך זו מצביעה זלדה על הזיקה האינטגרלית בין עבר להווה של המסורת היהודית.
העובדה שהעם כולו, לדורותיו ולפרטיו, נוכח במעמד הדרמטי של מתן תורה משתקפת היטב בפסוקים הבאים: "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת... כי את אשר יֶשְנוֹ פֹה עימנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פֹה עימנו היום" [שם, 14-13].
על קרקע המציאות יתר על כן, המשוררת איננה מתייחסת אל התורה ברמה התיאורטית, אלא ברמה המעשית ביותר. בניגוד לדימוי הרווח בציבור התורה אינה מהוּת ערטילאית, המיועדת לאנשים סהרוריים, או ל'אסטרונאוטים' המרחפים בחלל. במקרה הטוב, נוטים לחשוב כי מקומה של התורה הוא בפקולטה למדעי הרוח, או להבדיל בישיבות. לכל היותר, בעידן ה"ניו אייג'" היא משמשת מוקד לדיונים רוחניים בפורומים שונים.
המשוררת מצביעה על תופעה הפוכה. התורה מורידה אותה מן החלל, שבו היא מרחפת בעולם חסר מטרה של מחשבות ויצרים, אל קרקע המציאות. המצוות מעניקות לה אחיזה ממשית בחייה ומקנות לה כלים מעשיים להתמודדות יומיומית. המשוררת חשה היטב על בשרה, כי התורה, כדברי הכתוב, "לא בשמיים היא... ולא מעֵבר לים (בחו"ל), כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" [דברים ל', 14-11].
מצוות התורה, כפי שמציינת המשוררת, הן המדריך המעשי לחיים, מורה נבוכים בג'ונגל הקיומי של האדם. יתרה מכך, המצוות הן ה'גַייד-ליין' העושה סדר בחיים, מהבלבול השורר בהם ומאפיין אותם, ומעניק להם גבולות ברורים. התורה מקנה כלים מעשיים להבחין בגבול הדק שבין "סוּר מֵרָע" ל"עֲשֵׂה טוב", ומהווה מחסום נגד המתירנות ואורח החיים משולח הרסן. הענן של מעמד הר סיני בכוחו להסיר את ענן אי-הוודאות ואי-הבהירות בחיי היומיום, והקיום של מתן תורה מזרים את החמצן לקיום הפיזי שלנו.
עצור! גבול לפניך אולם נראֶה כי בעצם השימוש במושגים "משולחת רסן", ו"טוב ורע", מצביעה המשוררת לא רק על חשיבות קיום המצוות שבין אדם למקום, אלא לא פחות על תחום המוסר, דהיינו על ערכן של המצוות שבין אדם לחברו. וזה סוד החידוש של התורה.
מצוות חברתיות, כמו איסור רצח, גניבה או ניאוף, הן לכאורה מצוות שכליות, הדרושות לקיום הסדר התקין של החֶברה. ומה אפוא באה התורה להוסיף? עם כל הכבוד, הנורמות של החברה, שנקבעות על-ידי האדם, בן-תמותה, בעל הראייה המוגבלת במקום ובזמן, הן נורמות סובייקטיביות ויחסיות. ומכאן הבלבול האנושי הקיים לגבי מהות הצדק, הצדקה, הכלכלה הנכונה, המערכת הזוגית ועוד, ושפע העֲמָדוֹת הימניות והשמאליות המתלוות לסוגיות אלה. אם הקניבליזם הוא דוגמה קיצונית לכך, עד כמה רחוק התפישה האנושית המעוותת מסוגלת להגיע, הרי ככלל אנו רואים שהערכים משתנים מאדם לאדם ומחברה לחברה, ומה שטוב בעיני האחד, הוא רע בעיני משנהו. ומכאן גם ריבוי הסכסוכים האישיים והמשפטיים הקיימים בכל חברה.
לכן מעניקה התורה הנצחית את התוקף האלוקי המוחלט, של הראייה הגלובלית, גם למצוות השכליות ולנורמות החברתיות. ובכך מקנה להן את הבהירות, ומונעת מהן, כפי שמציינת זלדה, את טשטוש הגבולות בין טוב לרע. ואולי לזה כיוונו חז"ל במדרש הידוע, שהקב"ה כפה את התורה על ישראל (ובלשונם הציורית "כפה עליהם הר כגיגית"), ובכך נעוץ ההסבר לסתירה בין המדרש לבחירת ישראל בתורה מרצון, המשתקפת בפסוק הנודע 'נעשה ונשמע'.
כל אחד יכול אכן, בפרשת קדושים, המהווה מהדורה מפורטת של עשרת הדיברות, הביטוי "אני ה'" חוזר כמוטיב מַנחה (לייטמוטיב) הצמוד פעמים רבות למצוות החברתיות. להיות קדוש? לא צריך להיות בשביל זה חבר במועדון הנזירים. כל אחד יכול! נהפוך הוא: הנזירוּת היא בניגוד לתפישת היהדות. צריך רק לקַדש את החיים הגשמיים. התורה נותנת טיפים בדמות עשרת הדיברות.
בפרפראזה על השיר הידוע, יש לי יום יום חג, חג מתן תורה כמובן. תשאלו את זלדה.
חג שמח!
