הדרך כמעט הכי קלה לעורך דין להגיע לכותרות היא להגיש תביעה ייצוגית גדולה נגד גוף ידוע. כל מה שצריך הוא לקרוא את העיתונים, להתלבש על מחדל כלשהו, למצוא מישהו שנפגע ממנו - וקדימה לבית המשפט. בתביעות ייצוגיות אין אגרה, כך שניתן לתבוע כמעט כל סכום העולה על הדעת; אין צורך להוכיח בשלב הראשון את גודל הקבוצה, ולכן ניתן לנקוב כמעט בכל מספר; והשמים הם הגבול כאשר נוקבים בפיצוי הנתבע בגין "עוגמת נפש" או כל נזק לא-ממוני אחר.
התקשורת מצידה בדרך כלל מתמסרת בהתלהבות, כמעט תמיד תשמיט את המילה "בקשה" מהכותרת - וכך תיצור את הרושם כאילו בית המשפט כבר אישר את ניהול התביעה כייצוגית. מה שמושך את עורך הדין מפעיל מיד את התקשורת: סכומים גבוהים ושמות ידועים. העובדה שעד היום הגיעה להכרעה סופית רק תביעה ייצוגית אחת ויחידה (פרשת הסיליקון בחלב של תנובה), העובדה שחלק ניכר מן התביעות נדחות, והעובדה שבכל האחרות מושגות פשרות הרחוקות מאוד מן התביעות המקוריות - כל העובדות הללו לא מפריעות לאותם עורכי דין, עיתונאים ועורכים שחושבים רק על הכותרת הרגעית.
ההסדר: 0.000375% מסכום התביעה כל ההקדמה הזו באה לפני סיפורה של בקשה לתביעה ייצוגית, שהיא אכן מייצגת מאוד - את הפער העצום שבין הקלות הבלתי-נסבלת בה מוגשת תביעה כזו לבין התוצאה הסופית שלה. אפשר היה לסכם במספרים שהבאנו בכותרת: התביעה הייתה בסך 4 מיליארד
שקל, וההסדר שגובש בה הסתכם ב-1.5 מיליון שקל. מיליון, לא מיליארד. 0.000375% מסכום התביעה.
התובעת היא חולה סכיזופרניה, אשר טופלה במשך שמונה שנים בתרופה "זיפרקסה" של ענק התרופות הבינלאומי אלי-לילי. היא טענה, באמצעות עו"ד ד' אור-חן ועו"ד צ' כהנא, כי אלי-לילי הסתירה את העובדה כי "צריכת התרופה כרוכה בסיכונים בריאותיים, שעיקרם נטייה להשמנה ורמת סוכר גבוהה בדם ו/או סוכרת". התובעת ביקשה לייצג את "כל אוכלוסיית הצרכנים אשר רכשו מהמשיבות או מי מהן תרופת Olanzapine, 'זיפרקסה', 'זיפרקסה ולוטאב', 'זיפרקסה זריקה תוך-ורידית' החל ממועד שיווק התקופה בשנת 1999 ועד למועד הגשת התביעה".
"המבקשת עתרה לחיוב המשיבות בהשבת הסכומים שהוציאו חברי הקבוצה לרכישת הזיפרקסה ובפיצוי בגין נזק בלתי ממוני מסוג עוגמת נפש וחרדה. המבקשת העריכה כי הנזק שנגרם לחברי הקבוצה כתוצאה מן המעשים והמחדלים המתוארים עומד על למעלה מ-4 מיליארד שקל", כותבת (22.5.12) שופטת ביהמ"ש המחוזי מרכז,
אסתר שטמר. התובעת טענה, כי עד כה חויבה אלי-לילי לשלם 700 מיליון דולר ברחבי העולם בגין נזקי התרופה. היא לא הסבירה, כיצד בישראל הקטנה מתבקש פיצוי הגבוה ב-60% מזה ששולם בעולם כולו.
אלי-לילי דחתה כמובן את טענותיה של התובעת. לדבריה, התרופה אושרה בידי מינהל התרופות האמריקני (FDA) והמידע שנכלל בעלון שהתלווה אליה תאם את שהיה ידוע בעת שהחל שיווקה. עוד טענה, כי כבר אז הזהירה מפני תופעות לוואי-אפשריות של עלייה במשקל ותיאבון מוגבר, וכי כאשר התגלו תופעות לוואי נוספות - עודכנו האזהרות בהתאם.
פתאום גילו התובעים שיש קשיים מכאן החלה התביעה להצטמק. המבקשת הודיעה על צמצום עילות התביעה להטעיה בלבד, ועל צמצום קבוצת התובעים באופן שלא תכלול תובעים שנגרם להם "נזק ספציפי" כתוצאה מן השימוש ב"זיפרקסה". עוד הבהירה, כי היא תובעת פיצוי אחיד לכל אחד מיחידי הקבוצה "ללא הוכחת נזק", וכי אין היא תובעת נזקים אחרים כגון החזר מחיר התרופה.
כרגיל בתביעות ייצוגיות, הושג בסופו של דבר הסדר פשרה - ופרטיו בהחלט מאלפים. כאמור, הסכום שנקבע בו הוא 1.5 מיליון שקל בלבד, וגם סכום זה כלל לא יגיע במישרין לידי מי שלטענת התובעת נפגעו מן התרופה. נקבע, כי הכסף יחולק בין 16 גורמים ובהם מוסדות פסיכיאטריים שיקבלו 80,000 שקל כל אחד, עמותת "אנוש" ותוכנית "עמיתים" יקבלו 120,000 שקל כל אחד, ועוד 140,000 שקל יישמרו ברזרבה.
הנימוקים של הצדדים להסדר מעניינים, במיוחד כאשר הם באים מפיהם של עורכי הדין שהגישו את התביעה מלכתחילה: "התרומה נועדה לסייע לחברי הקבוצה (ולחולים אחרים) להתמודד עם תופעת העליה במשקל הנלווית לשימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות מן הדור השני ויש בה כדי להועיל לחברי הקבוצה. מאידך, ניהול הליך משפטי ארוך בנושא תרופות אנטי-פסיכוטיות עשוי לפגוע בנכונותם של חולים ומטפלים לעשות שימוש בתרופות אלו, אשר יעילותן מוכחת". והתם שואל: האם החששות המועלים במשפט השני לא היו ידועים לעורכי הדין כאשר יצאו לדרך?
הלאה. הצדדים הוסיפו וטענו, כי "קיים קושי באיתור חברי הקבוצה שכן הזיפרקסה ניתנת לפי מרשם רופא וחלה סודיות רפואית על הרשומות. בנוסף, קיים קושי בהוכחת נזקים לא ממונים ורפואיים מן הסוג הנטען בבקשה לאישור, והקשר הסיבתי שבינם לבין השימוש בזיפרקסה". והתם שב ושואל: הקשיים הללו לא היו ברורים לעורכי הדין כאשר הגישו את התביעה? ולבסוף: "החולים הנוטלים את התרופה מאז שנת 2007 מודעים או צריכים היו להיות מודעים לסיכונים הנזכרים בבקשת האישור". והתם ממשיך להקשות: אז למה הוגשה התביעה גם בשמם של חולים אלו?
ביהמ"ש צימק את התשלום לעורכי הדין אה, כן, היה עוד פרט קטן. הצדדים הסכימו שהתובעת תקבל 100,000 שקל ובאי-כוחה יקבלו 400,000 שקל. כלומר: היחידים שייצאו נשכרים במישרין מן התביעה יהיו התובעת ובעיקר עורכי דינה. לא אלפי המשתמשים בתרופה שאת זעקתם התיימרו לזעוק, אלא הם עצמם. לא כל החולים, אלא רק חולה אחת ויחידה. בעצם, עוד מישהו הרוויח מהעסק: פרופ' מיכה רפפורט, מנהל השירות לסוכרת במרכז הרפואי אסף הרופא, שהגיש חוות דעת מטעם התובעת וקיבל תמורתה 40,000 שקל.
שטמר אישרה את ההסדר, אך לא יכלה להסכים עם הסכומים בהם ביקשו התובעת ובאי-כוחה לזכות את עצמם. "המבקשת מודה כי שיעור הגמול ושכר הטרחה המומלצים ביחס לסכום הפשרה (העומד על 6.66% למבקשת ו-26.66% כשכ"ט לבאי-כוחה, ובסך-הכל שליש מסכום הפשרה) גבוה באופן יחסי, אלא שלטענתה, היא נטלה על עצמה סיכון גבוה בניהול הליך מורכב העוסק בסוגיות שקיימת אי וודאות לגביהן. התביעה העלתה לדיון נושא בעל חשיבות ציבורית והניבה תועלת לציבור". היא אמרה, כי "איני רואה הצדקה לפסיקת גמול ושכר טירחה גבוהים במיוחד, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות וההלכה הפסוקה", ולפיכך העניקה לתובעת 50,000 שקל, ולבאי-כוחה - 300,000 שקל. עדיין סכומים יפים מאוד, המהווים כמעט 20% מכלל התשלום של אלי-לילי.
