שיפודים בפייסבוק (19)

מאוורר ענקי הוצב כיצירת אמנות בכיכר רבין. הוא יפה. זה רעיון נהדר. האמנית טל טנא-צ'צ'קס שנשאלה למה ווינטלטור, אמרה שזה מסמל משב רוח רענן, וגימגמה שהמחאה בכיכר מביאה משב רוח רענן, וגם הוסיפה שכיכר רבין היא הכיכר המרכזית של הצעקה בישראל. ואחר כך קצת הסתבכה בשל הדרישה להסביר את היצירה ואמרה: העבודה היא פתוחה, כל אחד יתן ליצירה את הפרשנות של עצמו.

מצוין. כי אני בטוח שהפרשנות של רוב האנשים תהיה: זו האנדרטה לפרופלורים.

לדעתי רוב האנשים שרואים את הפרופלור הענק הזה בכיכר רבין נזכרים, אפילו אם הם יצוו על המוח שלהם לא לעשות הקשר כזה, בכינוי הבוז של רבין למפגינים: "פרופלורים".

"הם יכולים להסתובב כמו פרופלור" - הוא אמר עליהם, על אנשי תנועת המחאה נגד המהלכים שלו. בוז למוחים שזעקו והפגינו נגדו ממש שם, בכיכר המרכזית של הצעקה בישראל. זה היה ב-1993. היו ויכוחים אם הוא אמר פרופלורים או פלופלורים. עברו מאז 19 שנים. הפרופלורים והפרופלורים כאחד ממשיכים להסתובב בכל מקום. אכן, בעיקר בכיכר רבין. עכשיו סוף-סוף הנציחו אותם בפסל.

שמיר. איננו. בן 96. הרבה שנים, שמהן האחרונות בתוך מחלה שגרמה לו לבידוד מהעולם.

פעם, כשהוא היה בביקור רשמי ברומא, ואני הייתי המארח, צילמתי אותו בזווית מיוחדת: תחת שער טיטוס, תחת מנורת בית המקדש. הוא התרגש אז. הנה הצילום.

הוא התרגש גם כשהיינו בכלא הסלע התת-קרקעי (הכלא המאמרטיני), ששימש את הרומאים לכליאת מנהיגי העמים מורדים. על קירות המערה הזו היה חקוק בלוח אבן, בין שמות יתר המנהיגים של העמים המורדים, גם השם שמעון בר גיורא ותוספת בלטינית שפירושה: מגינה של ירושלים.

"מגינה של ירושלים" חזר שוב ושוב שמיר מלטף את הכתובת. הוא התרשם מהכינוי הזה, שהוא כמובן כינוי כבוד בו כיבדו הרומאים את האסיר שלהם.

יום אחד לפני כשש שנים החלטתי לבקרו במחלקה השמורה, בבית הסיעודי בהרצליה בעת מחלתו. זה היה בתחילת 2006. לא ידעתי איך יגיב והאם יגיב.

הוא ישן, אבל כשהתעורר נכנסתי לחדרו הקטן.

ראה אותי, שמח.

"אפשר לבקר אותך, כבוד ראש הממשלה?" אני מושיט יד.

"כן-כן, בוודאי, בשמחה", הוא עונה במיטתו, ולחץ את היד בידו בעוצמה.

"אתה זוכר אותי? אני מאיר עוזיאל".

"כן-כן", הוא עונה.

האם זו הייתה תשובת נימוסין?

אני אומר: "כולם מתגעגעים אליך, ראש הממשלה".

הוא עונה: "גם אני מתגעגע".

אני אומר לו: "צריכים אותך, ראש הממשלה". הוא מביט בי בעיניים פיקחיות, חכמות, חמות. והוא עונה: "צריכים את כולם". מעין תהייה הייתה בעיניו על הקביעה שלי. כאילו: מדוע אני אומר שצריכים רק אותו.

"צריך כוח". אני אומר לו,

הוא חזר בהתלהבות: "צריך כוח", בחיוך ובהרמת ידיו.

ואחד כך הוסיף: "צריך הרבה כוח".

האחיות נכנסו. הלכתי משם. אולי לא הייתי אמור להימצא שם מלכתחילה. זו פעם ראשונה שאני מפרסם זאת.

עצרתי וירדתי מהקטנוע ליד מאהל הפראיירים. הוא שם, ליד רכבת מרכז, הקרויה גם רכבת צפון, בתל אביב. עצרתי לרגע, רק כדי לראות מה קורה. השעה בערך שש בערב. חם כי תל אביב נבנתה בטעות במקום לא טוב, ולח מדי להזיז אותה. כמעט אין אנשים במאהל, אבל מצלמות טלוויזיה יש ויש. מצלמים נציג ששוב התאכזב מהבטחות הממשלה. ועדת פלסנר פורקה היום, והוא טוען למצלמה של ערוץ 2: אני ליכודניק, הצבעתי ביבי. הוא ישב מולי והבטיח לי שתהיה חלוקה שווה בנטל ועכשיו פירקו את ועדת פלסנר.

בקיצור, עוד אחד שעוד פעם התאכזב מהבטחות של עוד ממשלה, ויהיה בעוד בחירות ויאמין לעוד מנהיג, או לעוד מפלגה.
אני איתם, עם הפראיירים. אם יש מחאה אחת צודקת באמת הקיץ, אפילו שהקיץ הוא לא זמן למחאות ובטח לא בתל אביב, זו המחאה של מאהל הפראיירים.

הם קוראים להפגנה גדולה במוצאי שבת. תחושתי: פראייר מי שלא יגיע, או לפחות יזדהה איתם.

נפתח קורס לפיתוח היכולות לפתרון החידה של בני בשן בגל"צ.

לימדו בארבעה שבועות איך לגלות מה שר בני בשן בראש שלו בפינתו "חוש הניחוש" בגלי צה"ל.

כך תוכלו לזכות בתהילה ובפרס המובטח.

מיטב המרצים יעבירו בסדרת סדנות את השיטות לפתרון החידה, ואיך להבין בתוך 120 שניות איזה שיר שר לעצמו בראש בני בשן ברדיו.

מחיר הקורס: 12,000 ש"ח. מבצע חבר מביא חבר – הנחה 20 אחוז. שני בני משפחה במחיר של אחד וחצי. בתשלום כפול – אפשרות לתעודת גמר בלי להגיע למכון - הקורס יועבר רק בראש.

אתמול בערב יצאתי לחפש את המחאה. העיר הייתה שקטה וזעם כבר לא ניכר בכיכר רבין, אבל בפארק מול תחנת הרכבת ראיתי אנשים תולים שלטים למען דיור הוגן. עצרתי. כמה אוהלים. בערך 30 אנשים צעירים, כתבת במדים של גלי צה"ל מושיטה מיקרופון בחריצות, נחום ברנע, חרוץ לאורך שנים ארוכות יותר, גם הוא שם. צלמים. המוחים יושבים בעיגול מרובע על מחצלת ומתחילים לדבר. זו ישיבת מטה המחאה של כמה אירגונים, ואני מאזין. הדובר הוא אסף בז'רנו, שבכלל הגיע ממאהל הפראיירים, מחאת אנשי המילואים שמעבר לכביש. כמי שעשה מילואים הוא מדבר בלשון תכליתית על אירגון וכדומה. שני מוחים שם מצוידים בלפטופ ובאייפד, וזהו מעגל מחאה אלקטרוני למדי. מיד מדברים על תקשורת. איך להגיב, מה לעשות. אחד אומר: "אנחנו צריכים להגיע גם ל'ישראל היום', לא חוכמה רק ב'הארץ' שתומכים במאבק שלנו". אסף בז'רנו עונה לו: "ב'ישראל היום' לא יכתבו שום דבר נגד השלטונות. אין טעם". אני לא תומך נלהב של "ישראל היום", אבל זו אמירה לא נכונה, גם יהושע סובול כותב קבוע ב"ישראל היום", אם היו מגיעים אליו עם חומר אולי היה כותב עליהם. אבל אני לא כאן כיועץ תקשורת.

ואז מישהו מתפרץ: "מה עשיתם? יופי. פתחתם עוד וודסטוק. אנחנו צריכים גרילה. לפזר מאהלים בכל העיר. ישבנו בשנה שעברה, היה מגניב. יצא משהו?"

"כן", עונה לו מישהי, "יש שיח. קודם לא היה שיח".

היו שם בין היתר: אמנון דפני, עירית קובו, שחר עבוד יו"ר אגודת הסטודנטים בית ברל, וגד הרן מהקואליציה החברתית שאמר לי בגלוי שהם רוצים להקים מפלגה. "זה המאהל הראשון שהוקם הקיץ", הם אומרים לי "חוקי. יש אישור ל-2,000 אוהלים".

שאלתי: "ואיפה דפני ליף וסתיו והאחרים?"

"הם רוצים שהמאהל יהיה בשדרות רוטשילד. אנחנו לא חשבנו שזה נכון, כי ככה אנחנו הופכים את המאבק שלנו למאבק על זכות המחאה ולא על הנושא שאנחנו מפגינים למענו, שזה דיור הוגן".

זה הגיע ב"הודעות": שלום מאיר, כתבתי עוד דבר, ר.

היה היה נסיך זהוב לב, אציל נפש ומוכשר. בבוא פירקו לא מצא את נסיכתו. בהיותו רומנטיקן מושבע יצא למסע חיפוש בממלכת השלוליות. הוא פגש בנסיכות בצבעים יפים ובצורות מרשימות. הוא אכן התרשם, וביקש את ידה של נסיכה אחת, אך היא לא הייתה בשלה. וכשמצא טובה ממנה - היא רצתה טוב ממנו.

ואז, כשהגיע היום וטובה ומיוחדת אותו רצתה, הוא כבר למד לא לרצות בה. כי ככה היא ממלכת השלוליות: מלאה בצפרדעים מקפצצים, חסרי סבלנות, ששכחו את צורתם הנסיכותית.

הנסיכה שבשלולית לא הייתה מיוחדת בשום צורה. יושבת השלולית הייתה מיוחדת בדבר אחד - היא הסתכלה על הצפרדע השקוע כולו בקפיצות והיא ראתה נסיך טהור עין, עטור נזר חוכמה, מלא צבעים וחיים.

כשיושבות שלולית אחרות טענו שהוא בנוי רק לקפיצות ואינו מסוגל לשחות לאורך שנות, היא זכרה איך הוא יצא בגבורה למסע ארוך ומייגע למציאת אבדתו. כשהן בחרו באחר יפה יותר, היא ידעה כמה הוא יראה יפה לצידה. כשאחרות המעיטו בחוכמתו היא ידעה שחוכמתו נרקמה על-פי מידתה.

כשלנסיך נודע שיושבת השלולית רואה את נסיכותו, הוא לא הצליח לזכור איך רואים את נסיכותה. למרות שהיא יכלה לעשות אותו לנסיך, ולמרות שהיא יכלה להיות עבורו נסיכה אילו היה בוחר לראות אותה, הוא בחר שלא. לא נשאר לה אלא לדבוק בצפרדעיותה למרבה דאבונה, ולכבות את כל הצבעים שביקשו לפרוץ מקרבה.

אותה יושבת השלולית נזכרת שבעבר גם היא לא ראתה באיזה צפרדע את הנסיך שבו, וגם היא מיאנה לבחור בו משלל הצפרדעים. לכן היא ידעה: כשצפרדע ממאן לראות בצפרדעית נסיכה, שום דבר לא ישנה את דעתו. ולכן הצפרדעית, בגעגוע עמוק ובתקווה מגוחכת, מחכה שמעצמו יתעורר.

ומכיוון שזה לא יקרה - אין אלא לחכות שיגיע אחר.

אין דבר כזה מציאות.