בהוקרה למשוררת דפנה ערוד

לפני זמן קצר הופיע במהדורה מצומצמת קובץ שירים דק וצנוע, אך ערוך בטוב-טעם, בשם "לכתוב לך" מאת דפנה ערוד. שירי המשוררת כובשים לב-קורא בנעימותם המיוחדת, וניתן להעריך את אירוע הופעתם כיום טוב לשירה העברית.

את הקובץ פותח שיר אותו מקדישה דפנה ערוד לרעותה יונה וולך, שהלכה לעולמה והיא כבת ארבעים ואחת. וכך כתוב בבית הראשון של השיר שעל שמו נקרא הקובץ:

לכתוב לך שיר רחב
מעבר לרעב לרהב לכזב לפרוש לך
טרמפולינת הצלה ממשי דק
דרכה תוכלי לצנוח
אל כנפי המלאכים
מסוננת משדים
לתוך חופת כלולות רכה
מוחקת כאבים.

כבר נפרשת לעינינו במעט שורות בהירות ומלטפות בעדנה, דרמה שלמה, על גבול הטראגי הנצחי. דברים המופנים ליונה וולך, אך לעתים דומה כי אלה דברים שהמשוררת שחה לעצמה על עצמה.

וולך וערוד הן ילידות אותה שנה, 1944, ובאו לעולם במרחק של קילומטרים אחדים זו מזו. כל אחת מהן בדרכה התוודעה כבר בילדותה לצורך בהתבטאות אישית בציור ובכתיבה. שתיהן מרדו בשיגרת החיים של משפחותיהן. בנקודה זו הקדימה דפנה ערוד את יונה וולך, אולי מפני שמבחינה חיצונים נראה בוגרת מגילה. בת שלוש-עשרה הייתה כשהתוודעה לבוהמה התל אביבית, היכן שהראשון שזיהה את כישרונה היה הצייר המנוח ר' איקא ישראלי.

נסוגים ומתפוררים

כעבור זמן קצר, בשנות הששים, פרצה המשוררת יונה וולך לעולם היצירה שכבר אז היה תוסס כאילו מדובר במדינה ששטחה גדול לאין שיעור מזה שהכרנו במציאות. האיש שגילה אותה כמשוררת שהחלה להתוודע לחוגי היוצרים הצעירים במקביל ללימודי הציור במכון אבני, היה מקסים גילן שהפגיש אותה עם המבקר הספרותי גבריאל מוקד, חברו ומטפחו הנצחי של דוד אבידן.

כאשר יוצר סעור-נפש ברמה כישרון בולעני כשל וולך מתלקח, קשה ליוצרים אחרים בסביבתו. אורו הבוהק של משורר עוצמתי כזה מכה את סובביו בסנוורים. לא מעטים חורכים את כנפיהם, נסוגים ומתפוגגים. אחרים הופכים למשוררים-לווינים כפי שקרה למשורר מנחם בן שהיה בעל כישרון ברור, עד שחבר על-פי עדותו לדוד אבידן למסע טירוף חושים של ל.ס.ד, ומאז אינו יכול להשתחרר והוא רואה במסע הפסיכדלי ההוא את היום בו נולד מחדש.

לעתים מצליח אמן לדחות מלפניו קשיים לחיות כיוצר עצמאי גם במחיצת "תופעה" חורגת בסביבותיה. אלה הם לא תמיד חיים מצומצמים. לעתים אמן כזה מתחסן ונהנה מהאור השופע מהגדול ממנו, אבל גם סופג במידתיות מעט מהחום החורך, עומד בהם וממשיך בשלו. האמנית הרב-תחומית, דפנה ערוד המתמקדת מאז נעוריה בציור ובשירה גילתה את הבוהמה התל אביבית של שלהי שנות החמישים ובכך הקדימה את בואה מוולך לזירה המקומית. באותה עת הייתה רק בת שלוש-עשרה, אך הטעתה להאמין בחזותה הנאה כי היא יותר מבוגרת. וולך גילתה את הבוהמה רק כעבור שנים אחדות.

באותם ימים, בשנות השישים נודעו בבוהמה התל אביבית כמה חוגים של אמנים צעירים רובם מחפשי-דרך, כפי שהיו מקובלים בשנות השלושים. אך בעוד אלה הסתפקו לרוממות-רוח בקוניאק זול, נמצא ברקע הפעילות האמנותית של החוגים של שלהי שנות השישים והשבעים מטען גדוש של מין וסמים, מחשיש ועד מסעות הזויים בהשפעת ל.ס.די.

געגועים שאינם נשחקים

בשלב מסוים נוצר קשר של הכרות בין וולך לערוד ונראה כי חותמה של וולך על דפנה ערוד היה עז כמו על אחרים וקסמו לא פג עד היום. יתכן וכאן נמצא שורש הגעגועים של ערוד לעצם התופעה הזו הנקראת יונה וולך. סמבטיון שאין לעמוד בפניו. הנה עובדה ברורה לפנינו בשיר הרגיש של ערוד, "לכתוב לך". כך נצרבים המשפטים המסיימים של ערוד לוולך:

לכתוב לך שיר רחב
שבו תוכלי לשכב
פקוחת עינים
ובידך עפרון ברק
חוצה את השמים.

אלה מלים ברורות בלי עומס מעכיר, אמירה גלויית-לב של געגועים שאינם נשחקים מתחילת הכרותן. כעבור זמן התברר כי יונה וולך התקרבה לאלה שהיו בני חוגם של פרופ' גבריאל מוקד ודוד אבידן. כבר אז התחילה תחרות גלויה של הפלגה בשבחים לוולך שאין להם גבול. מבקר ספרותי בעל-שם הגדיר את וולך כאבידן נשי. כבר אז נודע אבידן כיוצר שירה של היום ושל המחר.

אמנם שניהם, וולך ואבידן המבוגר ממנה בעשר שנים היו שותפים בצימאון בלתי נדלה לזכות בהערצה לה נזקקו כלחם-חוק. אבל בעוד שוולך הייתה כולה תערובת של חוסר שקט מעורב ברגש בעוצמות זעזוע נדירות, לעתים מזכירות התפרצויות לבה רותחת של הרי געש, היה דוד אבידן שקול ומחושב עד לדקויות ביצירתו. אם היו בו תסכולים והיו כאלה, הוא פירק אותם מעליו לא פעם כלפי הקרובים אליו.

לעומת וולך נקשרה דפנה ערוד בשנות התעצבותה לקבוצת יוצרים אחרת, זו שהוכרה בשם "העין השלישית". בראשה עמדו גורו כריזמטי ויפה-תואר, עולה חדש כבן שלושים, צייר וקולנוען בשם ז'ק קתמור ורעיתו הלית ישורון, לימים נודעה כמשוררת ומתרגמת נחשבת. בין האחרים היו הצייר איקא ישראלי שבשנות השבעים נמלט למצוא שקט לעצמו בחצרות של האורתודוכסיה הירושלמית, דוד גרינברג היסטוריון ומבקר הקולנוע שניסה להטביע חותם מקורי בתעשיית הסרטים בארץ, לחלץ אותה מעידן הגולניזם (מנחם גולן), השחקנית יעל אביב, דוגמנית העירום אן טוכמאייר, דפנה ערוד ואחרים. זו הייתה חבורה שחיברה לעצמה תקוות לאמירה מקורית משלהם, ובעצם הישגיה היו בעיקר בתסיסת הנעורים שלהם, מבחינת סימני דרך אמנותיים רחוקים היו מרחק רב מחוגים אחרים.

סגנון אישי

החוג הזה התאים להתפתחותה הצנועה של דפנה ערוד. איקא ישראלי שהושפע עד ימיו האחרונים מהקוביזם הנקי ובמידת-מה מרמזי סוריאליזם, הטביע בה חותם גישתו הציורית, ומבחינה מסויימת בלם את התפתחות כשרונה הברור. כעבור שנים מאז הפכה קבוצת "העין השלישית" לזיכרון מתרחק, עלה בידה להתנער מהשפעה זו ואחרות ולגבש סגנון אישי. בתהליך זה הוכיחה כי היא משתייכת לאלה שפריחתם יותר מאוחרת. כך אירע לה בתחום השירה.

על דפנה ערוד ניתן לומר כי כמו בציור גם חרשה תלם בערוגת השיר כפוסעת מעדנות. בהיותה אמן רגיש שכבר בשחר נעוריה התבטאה בקו, בצבע ובמלה, עשתה דרכה כמעט באלם, מפני שמעולם לא חיפשה את המפתיע, העז והחריף הגורר פה ושם כותרות. ערוד חיפש את האמת הדקה, לעתים דקיקה, כמו בד עתיק המתפורר במגע אצבע. אך הנה בא מועד חדש ואריגתה את שיריה התגלתה בקובץ החדש כמלאכתה של משוררת מבוגרת, מאובזרת כהלכה להתמודד עם פרקי עבר ודמויות שנחרתו בעולמה. לא חשוב שהפרקים דוהים שהדמויות כבות בזו אחר זו. שיריה שבקובץ מעידים על איכות לירית מבורכת וסיכוי ממשי לעמוד בפני שיני הזמן.

באחד משירי הקובץ "דמעות גרות" (מוקדש לשרונה), עולה בידי ערוד לבטא עוצמת געגועים למי שהיו ואינם עוד, שורות שמעוררות תחושה בלב הקורא כי הן חיות וממש מול עין רוטטות כנושמות:

דמעות גרות ברב-קומות גרוני
בלי מעלית בלי אזעקת חרום
בשום קומה אין אף דירה על-שמי.
אפילו געגוע לא יודע ללבלב
בעזובה כזו.
לא רציתי להגיד לך
שברת לי את הלב.

פלא אמיתי

החיבוק האוהב הזה בעדנת אוהבת מעורר התפעלות, גם בא לביטוי שירי מובהק ובעל-ערך במחזור שירים המוקדש לחברתה הדוגמנית המנוחה אן טוכמאייר, ממנה לא הרפתה עד למותה. במחזור זה קיימת עדות ליכולת נתינה נדירה המאפיינת את ערוד. היא נותנת מלבה פעם אחר פעם, נותנת ולבה נותר שלם. זהו פלא אמיתי.

דומה והמלים הבאות של השיר "ליבי לבד" אומרות זאת, לעצמה נדרש אך מעט להתקיים בו, לאחרים - תיתן את כל עולמותיה.

לבי לבד כמו דג
יחיד בתוך אקווריום
אחליף לי מים אחליף
אוקיינוס.

לעתים עצב מרחף על פני עמודי השירה האוהבת, זו המתחפרת בגומחות מחממות של עולם הזיכרונות האישיים. השירים הסופדים של ערוד לאן טוכמאייר שוזרים עלילות אהבה וידידות עד מוות, אך גם לאחריו. אן טוכמאייר חיסלה סיפור אהבה שהתקיים בין קתמור להלית ישורון והסתיים בנשואיהם. משחוברה אן טוכמאייר לתפקיד בעל משקל בסרט שקתמור צילם אז ונקרא "מקרה אשה" התאהב בה קתמור, הפר נשואיו להלית, וכעבור זמן, בשנות השבעים, עבר עם רעיתו החדשה לגור בהולנד. שם טבעו השניים בביצת סמים קשים. השנים החולפות לא היטיבו עמם. אן איבדה את יופיה המיוחד וקתמור ייבש את כשרונו. השניים חזרו לארץ בתחילת שנות התשעים לחפש מענה לבעיותיהם שעיוותו את חייהם. אך קשה היה לקוע מעליהם את הרשת הקטלנית שטוו לעצמם. קתמור הלך לעולמו בשנת 2001 ורעיתו אן כשנתיים אחריו, ואחת מידידותיה האחרונות בלי חשבון, היא דפנה ערוד.

ובינה לבינה היא כותבת:

ושוב את נופלת
רזה מגויידת
משמיעה צרחות כאב
והלב
נשבר
לראות אותך פרפר
חסר כוחות.

דקות ראיה והבנה מופלגת שלעתים מדברת בשתיקה שמתקיימת בין הברות למלים שלמות, הן שמעניקות לדפנה ערוד את היכולת להיות פרפר-שירה אמיתי, בעל גוונים רוטטים, שאיוושת ריחופו לוקחת-שבי. שיריה ראויים לה ואנחנו התברכנו, מתחילת הקובץ עד סופו. ובעצם אין לו סוף. היא תהיה אצלי מונחת במדף המשוררים שאני אוהב. מעת לעת אשלח יד וגם אשלוף שוב ושוב את הקובץ המקסים הזה של דפנה ערוד - ואקרא ואגמע מחדש את הימים שהיו, ואשזוף את הדמויות הנוטשות אטאט כנמוגות מעולמנו.