איך קוראים ספר

"איך קוראים ספר?", נשמעה השאלה, שנותרה בחלל ללא מענה.

"איך קוראים ספר?" נשמעה השאלה שנית. היה בטון הדיבור משהו שנשמע מעט אובד עצות, שונה משהו, חריג במידה מספקת, אולי, כדי לחדור את שריון המיסוך העוטה את המתבודד עם המחשב בכתיבתו.

השעה היא שעת ערב מוקדמת, בקפה שכונתי מקומי. אנשים עוצרים בו בדרכם מן העבודה להפסקה קלה בדרכם לקניות, או להיפגש שם עם עמיתים וידידים. פה ושם קבוצות סטודנטים עסוקות בהכנה לבחינה או בביצוע מטלות בצוותא, יש המעיינים בעיתון או פותרים תשבץ, ויש המקישים במרץ על מקלדת המחשב ושקועים במחשבותיהם.

"אם לא יודעים איך לקרוא ספר, אולי לא חייבים לקרוא ספר", משיבה בחורה, אחת משלוש היושבות סביב שולחן, לעומד מולן.

"לקרוא אני יודע", מנסה להסביר הבחור, "אבל איך לקרוא ספר?".

הבחורות צעירות במידה מספקת כדי לחשוב שמוטב להן להיראות אך ורק בחברת האנשים "הנכונים", שהשואל מן הסתם אינו נמנה עליהם. ואכן, הבחורה חוזרת על תשובתה בתמצות המבטא אולי קוצר רוח מסוים: "לא חייבים לקרוא ספר", בתקווה שיבין את הרמז.

"בוא הנה, אני אסביר לך איך לקרוא ספר", נשמע קול מפתיע, הדובר מגרוני, מבלי שיהיה לי שמץ מושג איך לענות לשאלתו. "נהדר", אני אומר לעצמי, "זרקת לטובע חבל מבלי לדעת איך למשוך אותו החוצה", אני רושם לעצמי "הערת-פזיזות".

הבחור, כבן שלושים, נראה שמח שמישהו נענה לו, הגיע ונעמד במרחק-נימוס לידי, אוחז בספרו.

"קרא לי בבקשה בקול רם מהמקום שבו הספר פתוח", אני מורה לו, במטרה לתהות על קנקנו, ואולי אף כדי להרוויח זמן.

הוא נענה ומתחיל להקריא, אולי אף בניסיון להרשים ביכולת קריאתו, במהירות שהולכת ומתגברת עד להבלעת מילים.

"קרא לאט", אני אומר, "אין צורך למהר, ואתה יודע מה? אני מציע שנחזור להתחלה".

"אבל את ההתחלה כבר קראתי", הוא מסביר ברצינות.

"בסדר גמור, אבל לפעמים קריאה חוזרת, תוך שיתוף מישהו נוסף, מביאה רעיונות חדשים".

הוא מסכים ומקריא את משפטי הפתיחה. בשלב זה צץ רעיון במוחי. "תקשיב", אני מפסיק אותו, "אני רוצה לספר לך על עצמי: אני קורא לאט מאוד. בסיום כל משפט, אני עוצר ומנסה לדמיין את עצמי בתוך הסיפור".

"אה, כאילו הסיפור נכתב ממש עלי?", הוא שואל, שמח על קיומה של אפשרות שכזו.

"בדיוק כך. אתה יכול לדמיין כאילו אתה עצמך נמצא בסיפור, או חבר שאתה עוקב אחריו ומשגיח על מה שהוא עושה ואומר".

"ואם לא אמצא חבר בסיפור?", הוא שואל בדאגה מסוימת.

"כמעט תמיד מצאתי חבר בכל סיפור שקראתי או סרט שראיתי. זה נדיר מאוד שלא הצלחתי למצוא אפילו חבר אחד. אבל זה קורה, כמו אצל אנשים שכל הזמן אומרים לנו כמה הם טובים, שאתה לא מוצא בהן אפילו דבר טוב אחד שהוא אמיתי. ספר שבו אין לך אפילו חבר אחד, סימן שלא כדאי להתעסק איתו, וצריך פשוט לקחת ספר אחר".

"הבנתי", הוא אומר, "לא כל אחד מסכים להיות חבר".

"נכון, אבל לרוב יימצא אחד, וזה מספיק. אבל גם בחברוּת לא חייבים להסכים בכל, ולא חייבים לקבל כל מה שכתוב! אתה יכול לחשוב שכדאי לַחבר בסיפור לנהוג אחרת, מבין?".

"כן, מותר לחשוב אחרת", הוא מאשר.

"ואל תדאג, החבר מן הספר לעולם לא יכעס עליך על כך שהרגשת אחרת ממנו, או שלא הסכמת עם דעתו, וזה מה שהכי טוב בחברים מן הספרים!", אני מוסיף טיעון מנצח. "ולפעמים, עם קצת מזל, הם יופיעו בלילה, בחלום, ותוכל לשמוע עד כמה הועילה להם עצתך".

"תודה", הוא אומר, ומושיט לי את כף ידו.

"יופי", אני אומר בעודי לוחץ אותה, "אבל שכחתי לשאול מה שמך".

"בני", הוא מציג את עצמו ומוסיף, "באמת עזרת לי", ופניו מוארות בחיוך שהולך ומתרחב. אני מתבונן בפניו, ששמץ תסמונת דאון מוטבע בהם. משום מה מבנה הפנים המאפיין אותם נראה לנו מחויך-תמידית, בדומה לדולפינים, אך הפעם החיוך הוא אמיתי, ומתפשט כמעט מאוזן לאוזן.

"טוב, בני, אני איציק, והאמת היא שקצת הוצאת לי מילים מן הפה, כי בעצם הרגשתי שאתה עזרת לי", חייכתי, "כי כבר מזמן לא חשבתי על כך. ייתכן שבלעדיך לעולם לא הייתי חושב על השאלה שלך...".