|
|
|
|
[צילום: הרצל חקק]
|
|
|
|
|
"ימים של חסד" ספר חדש בהוצאת גוונים, ספר שני למשוררת דלית בת אדם - ואנו חשים ריחות של ילדות, תמונות מן העבר, שירה ענוגה צבועה בגוונים פסטורליים, בשורות עדינות שמזכירות לנו את נפלאות השירה הקלאסית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם סוחפת אותנו במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול:
"אַתָּה אוֹמֵר לָשׁוּב אֶל/ תֹּם יַלְדוּת".
והלב מבקש את הבתוליות הבראשיתית:
"וְצֶבַע הָעוֹלָם
טָהוֹר כְּבָרִאשׁוֹנָה".
השיבה המסעירה מעוררת חושים, משיבה זיכרונות קדומים, ואנו זוכים למבט שובה-לב, עשיר בתובנות, ציור צבעוני של העבר, של ההורים בדמשק:
"וַאֲנִי הַבַּת הַבְּכוֹרָה וְהַיְּחִידָה
שֶׁל רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה
צֶמֶד הַחֶמֶד מֵהָעִיר דַּמֶּשֶׂק בְּסוּרְיָה
שֶׁחִזְּרוּ זֶה אַחַר זוֹ, הִסְתַּתְּרוּ,
נִפְגְּשׁוּ וְנִשְׁלְחוּ שְׁלִיחִים עִם פִּתְקְאוֹת אַהֲבָה".
הדרך אל ארץ הילדות, השבילים אל תולדות הוריה, הם החושפים את דמותה של המשוררת: השיבה המאוחרת אל זהויות קדומות היא שיבה אל עצמה, היא דרכה לגלות את חייה, את חלומותיה:
"אֵיךְ לֶאֱסוֹף אֶת הַפִּסּוֹת
וּלְשַׁבְּצָן אֶל דְּיוֹקָן חַי
וְלָמָה כָּךְ נִרְתֶּמֶת לַמַּסָּע
אֶל אֶרֶץ וְאָדָם.
כָּל-כָּךְ מַטִּיפָה דַּקּוּיוֹת".
המסע השירי ענוג ונוגע בנימי הנפש, ולשון השירה מפענחת סמלים נסתרים, סמלים אישיים, ואותה שפת ילדות, אותה שפת חלום שקמה לחיים, לא תמיד מובנת לעולם:
"שָׂפָה לֹא מוּבֶנֶת
לַאֲנָשִׁים בְּבָתִּים
מְקוֹרְצֵי אוֹר".
למחוז יופי זה פוסעת דלית המשוררת מעדנות, אל ערוגות אותה שפה לא מובנת, שפת הסימנים של העולם הבראשיתי, לכל אותן פיסות חלום נשכחו, אותם בתים ואבנים שכמו נמחקו מסף התודעה:
השורות הרכות משיבות לחיים את הכול: אותה אבן עתיקה שנשכחה בילדות, אותה אבן שמאסו בה הבונים, קמה לזהור באור חדש, בנוגה השירה:
"טַעַם הַאֲבָנִים
כְּטַעַם הָרָעָב.
יַד עוֹשָׂה חֲלוֹמוֹת בֶּעָפָר
לְבֵית אֶבֶן מֻצְנָע".
השירה בונה הכול מחדש, נותנת לרעב מרפא ומזור, משיבה רוח חיים בעפר, ומעניקה טעם אחר למציאות. חיים חדשים לאותו בית נסתר, אותו בית מוצנע.
אותה ילדות אבודה, אותו עולם שנגנז, כל אלה מבקשים אותה, והיא כמשוררת מרעיפה עליהם מחֶסד השירה, נוגעת בהם במטה קסם, להאיר את הבית, להציף בנגוהות של מבע ענוג את ההר הקסום:
"מוּל הַבַּיִת בּוֹ גָּרָה הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִצָּב הַר.
הַר כְּמוֹ כָּל הֶהָרִים".
והיא יודעת, שעליה המלאכה לקדש את הילדות ואת הבית, בעולם החדש יש כוחות שעלולים להשכיח הכול:
"מוּל חַלּוֹן הַמִּטְבָּח
שֶׁהָיָה אַף הוּא בִּנְיָן אַחֵר
זִכָּרוֹן לְהַר אֶחָד".
את הזיכרון הזה היא תנצור, ובאוויר כמו מנסרת מחויבות שירית קדושה: בשירתה תגאל את נחלת הוריה, את חלומות נעוריה.
קסומה ורגישה לשון שירתה: דלית בת אדם מנסה במלים לצייר, לתת לנו בשורות שעולות על גדותיהן, מראה של קוקטייל מכחולים מרהיב: תיאטרון של דמויות, מראות ממקומות שהיו, מבקשת לבטא בצבעים רכים את השכבה הנסתרת של החיים, לשרטט בלשון אישית את החוויה, שהיא כמעט בלתי ניתנת למבע.
יש לדלית בת אדם חיוניות פואטית רוטטת, מבטיחה מאד, ועוד נזכה ממנה לשירה כּובשת נפש, מעדֶנת לבבות.
