הדגל המצרי הוא בצבע אדום לבן ושחור ובמרכזו נשר. דגל זה היה עד לימים אלה סמל של קונסנזוס לאומי הגורס שכל אזרחי מצרים, ללא קשר לגישתם הפוליטית, חוסים יחדיו בצל כנפיו של הנשר. ייתכן כי קונסנזוס זה מתחיל להיסדק, ובשל המשבר המורכב - החוקתי, השלטוני והכלכלי - יש במצרים מספר גדל והולך של אזרחים הסבורים כי המשך קיומה של המדינה כיחידה פוליטית אחת ומאוחדת עומד בספק. נראה שהחברה המצרית עוברת תהליך של קורוזיה מאז שהחל "האביב הערבי" לפני שנתיים, ותהליך זה מערער את תחושת היחד ושותפות הגורל בארץ הנילוס.
תהליך זה החל לצוץ על פני השטח לאחר שבצעד חסר תקדים הטיל לפני שבוע בית משפט מצרי גזר דין מות על 21 אנשים בפורט סעיד, עיר הנמל השוכנת בפתח הצפוני של תעלת סואץ, בשל מעורבותם במותם של 74 אנשים במהלך משחק כדורגל שהיה בעיר בפברואר 2012. עם הישמע גזר הדין, פרצו בני העיר הזועמים לרחובות בהפגנות סוערות שבהן נהרגו עוד כ-40 בני אדם. חשוב לציין כי מותם של חלק מההרוגים היה תוצאה של ירי כבד שניתך על הלוויה המונית של 31 אנשים שנהרגו קודם לכן. מעבר לכל עניין פוליטי, קציר הדמים במצרים מעיד על כך שחיי אדם הפכו במדינה צפופת אוכלוסין זו לסחורה זולה מאוד. 90 מיליון אנשים, נשים וטף, מצטופפים לאורך עמק הנילוס ובדלתה, עם כמה ריכוזים לאורך התעלה והחופים. כמחציתם חיים מתחת לקו העוני, הנמוך בלאו הכי, וכשליש מהם חיים ב"שכונות בלתי מתוכננות" - חלקם בארגזי עץ, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל וללא טלפון, בלי עבודה, בלי תקווה ובלי עתיד, עם הרבה פשע, אלימות, סמים ואלכוהול.
בהפגנות בפורט סעיד נשמעה דרישה להיפרד ממדינת מצרים. כהמחשה לדרישתם זו, הניפו המפגינים דגל שבו החליפו את צבע החלק העליון מאדום לירוק, תוך רמיזה איסלאמית ברורה, ובמקום הנשר הם כתבו את שם העיר "פורט סעיד". גם עוצר שהוטל על העיר לא סייע להשקטת הרוחות, וההמונים פרצו לרחובות למרות העוצר. המשטרה הפעילה נגדם גז מדמיע ללא הועיל. הצבא תפס עמדות ליד משרדי ממשלה כדי להגן עליהם מזעם ההמונים. קציני הצבא טוענים שהם לא ירו ואין להם מושג ממה נהרגו ארבעים אנשים. המצרי ברחוב, היודע את האמת, אינו קונה את הסיפור כי הוא מבין היטב את העניין: אם למרות שהצבא "לא ירה" נהרגו ארבעים אנשים, מעניין כמה היו נהרגים אילו הצבא כן היה יורה...
קבוצה מקומית המתקראת "גוש צעירי פורט סעיד" פרסמה קריאה שבה נאמר: "אנו, העם של פורט סעיד, מודיעים בזאת על ביטול המעמד החוקי של מורסי, והוא אינו עוד נשיא המדינה. אנו קוראים להמוני העם המצרי להביע סולידריות ולהצטרף לעם פורט סעיד הנרצח עכשיו ברחובות על-ידי משורייני המשטרה המצרית לעיני הממשלה המצרית ולאוזניה. העם של פורט סעיד ימשיך לעמוד איתן, גם אם כתוצאה מכך ייפלו כל בניו". הביטוי "עם פורט סעיד" החוזר מספר פעמים במנשר מבטא את הלך רוחם של בני העיר.
דרישתם של בני פורט סעיד להיפרד ממצרים מעוררת חלחלה בקרב ראשי המדינה. שכן אם אכן יצליחו להפריד את אזור התעלה ממצרים, תאבד המדינה את מקור הכנסתה העיקרי - דמי המעבר של אוניות בתעלה. במצב כזה, ובהעדר תיירות והשקעות חיצוניות, תגיע מצרים לפשיטת רגל מיידית.
מאשימים גם את "המוסד"
גם בעיר סואץ היו מהומות רחוב, וארבע מתוך חמש תחנות המשטרה בעיר הועלו באש על-ידי ההמון הזועם. באסמאעיליה גרמו המהומות לפציעתם של 18 בני אדם.
כדי להרגיע את הרוחות, הכריז מורסי על מצב חירום בשלושת מחוזות התעלה - פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ, וכן על עוצר משעה 9 בערב ועד 6 בבוקר למשך חודש. אך הציבור במצרים מזהה מצבי חירום עם משטרו של
חוסני מובארק, שנהג להשליטם כעניין שבשגרה. בשל לחץ הציבור והסכנה שהמצב יתדרדר, הודיע מורסי כי הוא מוכן לעיין מחדש בעניין מצב החירום - הודעה המביעה העדר החלטיות מצד הנשיא. במצב שבו מצרים מצויה, נשיא החלטי הוא תנאי להצלת המדינה מהתסבוכת הרב-מערכתית שאליה התדרדרה.
היחלשות המערכת הציבורית המצרית מתבטאת בתופעה חדשה הנקראת באנגלית "בלאק בלוק" ("גוש שחור"), שהחלה בתקופה האחרונה להיראות ברחובות. מדובר בקבוצות של צעירים העוטים על פניהם כיסוי פנים בצבע שחור, כשחלקם מגדיל לעשות ומצייר דמויות מפחידות על כיסוי הפנים. קבוצות הצעירים הללו פוגעות ברכבי משטרה, בתחנות משטרה ובמוסדות שלטון, במטרה להפיל את שלטון "האחים המוסלמים". בציבור המצרי רוחשות שמועות שונות ומשונות על האג'נדה הפוליטית של קבוצות אלה, כגון שהן מבטאות את שרידי משטר מובארק, כנופיות פשע המנצלות את אי-הסדר, ויש אפילו המפיצים שמועות שמדובר בשליחי המוסד הישראלי שמעוניין להטביע את העולם הערבי באנדרלמוסיה מוחלטת.
במישור הפוליטי פועלת נגד מורסי ו"האחים המוסלמים" "חזית ההצלה הלאומית", המורכבת ממספר מפלגות אופוזיציה בראשות מוחמד אלבראדעי וחמדין צבאחי. על-רקע ההתדרדרות בימים האחרונים, מנסה הנשיא להידבר איתה כדי לגבש עמדה כלל לאומית. אך ראשי מפלגות-האופוזיציה מסרבים להיפגש איתו. סירובם זה מתפרש כהבעת אי-אמון בו ובתהליך שהביא לבחירתו. הם דורשים להקים ממשלה שתבטא את כל מגזרי הציבור, גם את החילונים, לשנות את החוקה בעלת הנטיה האיסלאמית שגם מעניקה סמכויות יתר לנשיא ולפטר את התובע הכללי. הם דורשים כי "מורסי יקבל על עצמו אחריות על הדם המצרי הנשפך ברחובות, ירסן את 'האחים המוסלמים' ויכפיפם לחוקי המדינה".
מחשבות נוגות על המהפכה
מצרים ציינה בשבוע שעבר שנתיים לפרוץ המהפכה, כשהיא במצב מביך מאוד. בזמנו של מובארק סבל העם המצרי מדיכוי ושחיתות, רבים חיו חיים עלובים, אך אנשים לא נהרגו ברחובות במספרים גדולים. היו מקרים שבהם התעללה המשטרה באנשים והביאה למותם, אך זה היה חריג. כיום, לאחר שהמהפכה "הדמוקרטית" הצליחה לסלק את מובארק וכנופייתו, חיי האזרח המצרי עלובים הרבה יותר. מיליונים שבימי מובארק התפרנסו מתיירות מובטלים כיום, והשקעות חיצוניות שאִפשרו לרבים בעבר לעבוד ולהשתכר נעלמו ועמן מקומות העבודה.
הבנק הבינלאומי מתנה הלוואות בקיצוץ הסובסידיות, בעיקר ללחם. אך מורסי פוחד להעלות את מחיר הלחם, ביודעו כי אנשים יפרצו לרחובות ויאשימו אותו בחוסר יכולתם להביא לילדיהם אפילו את המזון הבסיסי ביותר. מצד שני, אם הוא לא ייגע בסובסידיות, תגיע מצרים לפשיטת רגל, וכתוצאה מכך ממילא לא תוכל לממן סובסידיות, מחיר המזון יעלה וגם אז האנשים יפרצו לרחובות.
באוגוסט האחרון, בעקבות הפיגוע ברפיח שבו נהרגו 16 חיילים מצריים, פיטר מורסי את שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, ושורה ארוכה של קציני צבא בכירים. עלתה אז השאלה מדוע לא התנגדו טנטאווי והקצינים האחרים לפיטוריהם? התשובה הייתה ברורה כבר אז, והיא ברורה עוד יותר היום: ביודעם את מצבה האמיתי של הכלכלה המצרית, הם שמחו להעביר למורסי את המדינה, כדי שהוא יזוהה עם הקריסה ולא הם. הם התנהגו כמו עכברים הנמלטים מהספינה לפני שהיא טובעת.
מעל במה מכובדת זו נאחל לעם המצרי שימצא דרך לצאת מהמשבר המורכב שבו הוא נמצא, ושתימצא לו קבוצה של מנהיגים שיובילו את הספינה הרעועה המצרית אל חוף מבטחים.
