נכון הוא שרוב חברי הקבוצה הנם משוררים ורק מיעוטם סופרים, אולם אלה חברו בלי התנגדות ובשמחה לקואליציה שקמה. נוצרה קבוצה שהיה בה שִיַּח ספרותי מפרה ומדרבן. קבוצה שניגר בה הדבק הטבעי של אותן משאות-נפש ואותו פְּנים רוגש של יוצרים. קבוצה שחייתה וחיה בציפייה למפגש החודשי כדי לפגוש את האחרים, שחבריה נעשו קרובים מאוד זה לזה. קבוצה שיש לה בית משלה והיא שואפת לטפח אותו.
הם, אנו, בני אדם שבאו ממחוזות שונים של חייהם הפרטיים, חיים באזורים שונים, יוצרים שונים בכתיבתם. הם אזרחים שונים בתפיסת עולמם, הם יהודים שונים במידת אדיקותם או חילוניותם, ואולם על-אף הכול חד הם. כולם נגועים לטובה באותו חיידק בלתי מנוצח של הכתיבה, כמו של האמנות בכלל, שאלוהים פיזר בחללו של עולם אולי כדי לבשם אותו. והנה אני, שבאתי לכתוב על האנתולוגיה אני מוצא עצמי כותב על הקבוצה. ואולי ההפך מכך. אולי באתי לכתוב על הקבוצה ומצאתי עצמי כותב על האנתולוגיה. אין זאת, מסתבר, אלא ששני הדברים כרוכים זה בזה.
ראוי לציין כי יוזמתה של וילהלמינה להקמת מועדון החברים בהנחייתה קיבלה את ברכתו של יו"ר האגודה אז,
בלפור חקק ואת תמיכת הוועד המנהל של האגודה. לפי כך היה המקום ועודנו, מטבע הדברים, בית הסופר על שם טשרניחובסקי בתל אביב ועד מהרה נעשה אולם ההתאספויות ספוג בחום של מפגשי היוצרים.
שירה אופטימית
עם חלוף הזמן נולד הרעיון להדפיס אסופה משירי החברים, ומקץ שנה וחצי לקיום הקבוצה חברו חבריה יחד לפרסומה של אסופה מפרות עטיהם: פרחים שנזרעו ופרחו בגינת בית הסופר מבלי לבקש מאיש להשקותם. ואכן האתגר נשם את נשימותיו, המעשה נעשה והאסופה, ששמה נקרא בפשטות "מפגשיר - אנתולוגיה", נהגתה, נולדה וראתה אור בקיץ 2011, כאשר כל התהליך, החל באיסוף חומר, בעריכתו, וכלה בהפקה נעשו באופן עצמאי.
הקבוצה הראשונית נפגשה בבית הסופר אחת לחודש, לערך, ובכל מפגש הוצגו והוקראו שירים או קטעי פרוזה על נושא נבחר אחר. לא כאן המקום למנות את כל הכותבים באנתולוגיה, למעשה היו אלה חברי הקבוצה, שבחרו שלושה שירים מתוך אותם נושאים שמילאו את המפגשים, ואילו הסופרים שביניהם הגישו פרקי פתיחה של ספריהם. אלה היו נושאים כמו "ארס-פואטיקה", "אהבה-קנאה-שנאה", "זיכרון וגעגוע," "התחלות-מחילות-תפילות", "שפע וברכות", "אדם ועץ", "שבועות" "נוסטלגיה", "שואה" ועוד אחרים שהניבו יצירות יפות, רציניות, ראויות ומפתיעות.
יש ביצירות הקבוצה שירה חרוזה, ושירה שבועטת במשקלים, ושירה רומנטית ושירה חברתית, ואופטימית, ונוסטלגיה, וליריקה ופרוזה כזאת ואחרת, סיפורית או מתעדת, ויש הגיגים ויש ילדות וזקנה, ויש שלום ומלחמה, וישן לצד חדש. יש בה הכול.
מסגרת אינטימית
לפי כך בלתי שגרתי הוא עצם התהוותה של הקבוצה הייחודית שקמה ויש בהחלט מן הייחוד בהמשך צמיחתה. יוצרים הם בדרך כלל אינדיבידואליסטים, מסתופפים בדלת אמותיהם, במגדל השן של היצירה ולעתים אף מתרחקים מחברותא מחמת היותה מעיקה עליהם, וברבים מן המקרים הפרהסיה מביכה אותם. והנה למרבה הפלא מגיעים אותם עשרות אנשים, שנעשו עם זרם הזמן לעשרות לא מעטות בדביקות ובאדיקות למפגשים, ונראה שהצורך במסגרת אינטימית, לשמוע אחרים ולהשמיע את פרי יצירתם הדביקו אותם. ודאי הוא גם שהם זקוקים ונהנים מן התמיכה שמקבלים אלה מאלה, מן הקבלה והנתינה וממתן הכבוד ליוצר וליצירה. כך גם מן הביקורת המחבקת, משזו באה, שכל מטרתה לבנות.
ובכן נוצרה האנתולוגיה ויו"ר האגודה בעת ההיא, בלפור חקק, כתב בפתח האסופה על רוח הדברים שבין דפיה: "לא פעם אנו שואלים את עצמנו האם יש מקום לרוח בעולמנו, האם עדיין זקוקה נשמת האדם למילים, ליצירה הספרותית בעולם כל כך טכנולוגי וחומרני? האם יש מקום לשיח אנושי שהוא שיח של שירה ולא שיח של חומר?" ובהמשך, על היוצרים ועל יצירתם כתב: "יש למילים של היוצרים בקובץ שלפנינו כוח לחשמל, לרגש, להרעיד לבבות. אכן, היכולת של היוצרים היא ללוש את המילים וליצור מאפה ייחודי משלהם...לא משנה איך נקרא לכותבי מפגשיר, כולם באים מן הסמלים, מן המילים. בפסיפס הזה של מפגש הכותבים עם השיר הוא המפגש הייחודי של מועדון מפגשיר."
ואילו יוזמת הקבוצה והמנחה המרכזית, וילהלמינה, כתבה בין יתר הדברים: "היום אנו מרשים לעצמנו להביע אפס קצה של תובנה: מקום שיש בו אור וחום חזקה עליו שתהיה בו צמיחה. מקום שיש בו צמיחה - ודאי הוא שהאור והחום יהיו מופצים. בורכנו והשמחה שורה כעת במעוננו, ועל כן אנו שמחים לברך: מי ייתן ונקרא את עצמנו בעוד ועוד מפגשי "מפגשיר". מי ייתן שהאהבה שלנו תקיף רבים אחרים, שאף הם יאהבו לקרוא אותנו".
חגיגת חצי יובל
הופעת האסופה זכתה להשקה חגיגית בשני משכים: חלק אחד בימי שבוע הספר העברי בבית העם במושב רשפון, שם נחשפה לראשונה, וחלקה האחר ימים אחדים לאחר מכן בבית הסופר בתל אביב. וכאילו אך אתמול, ימים של גשם וימים של שמש באו וחלפו, עונות התחלפו, וכבר "השנה השנייה" של הקבוצה מזה זמן מאחור וחגיגת חצי יובל למפגשיה של קבוצת היוצרים קורמת את עורה ואת גידיה בבטחה.
כל אלה אנשים שאין להם מנוס מהכתיבה. הם שבויים לה. וכמו שכתבתי במקום אחר: הכתיבה היא חולי שיש לו רק מרפא אחד, הכתיבה עצמה. ואביא, אפוא, שורות מתוך ספר שיריו של הרצל חקק, יו"ר האגודה כיום, "הזמן הגנוז":
הוֹלֵךְ אֲנִי וְיוֹדֵעַ כָּל מִלָּה נִכְתֶּבֶת
עֵט הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵת, שׂוֹרֵט בִּי וְחַי
כָּל הַמְּצִיאוּת מִחוּץ לִי, הַאִם יֵשׁ עוֹלָם
מִחוּץ לְשִׁירֵי
הנה אם כן, אלו הם הדברים. אומר שלא נקטתי בהזכרת שמותיהם של חברים בגוף הרשימה אלא של המזער הנדרש ולא במקרה, זאת מן הטעם שיש מקום להזכיר את כולם. ואולי, אפשר לומר עכשיו, שגם אם לא בראש של כולם, בוודאי כבר מקננת פה ושם המחשבה שבָשְלה העת לתכנונה של אסופה שנייה. אסופה שתכיל גם מיצירות החברים שהתווספו לקבוצה, שהרחיבו והעשירו אותה, עוד מוחות קודחים ולבבות נפעמים שחברו אליה. שלושים ושלושה עטים שלופים היו, ונעשו ארבעים וחמישים ואף יותר.
וכאן, בשורה סוגרת, אביע תודתי להרצל חקק ולבלפור חקק על הערותיהם, ואני מודה לולהלמינה על שורות התוכן שהעשירו את רשימתי.
