עשו את שלהם - גדולות ונצורות, ויכולים ללכת

לפני כעשור קיים כתב העת של ההסתרות הציונית "כוונים חדשים" (לפנים "כוונים") רב שיח בנושא "האם יש עתיד לישראל בלי ציונות". השתתפו בו העורך אלי אייל, משה ארנס, יחזקאל דרור, חיים באר, עליזה שנהר, גד יעקבי ודניאל גוטויין.

"השאלה הניצבת כאן האם יש עתיד למדינת ישראל ללא ציונות, עשויה להישמע כשאלה רטורית. לא היא. אני מציג אותה כשאלה שהתשובה עליה אמורה להיות מלווה בהנמקה. איך תיראה מדינת ישראל בלי הציונות. האם הציונות חיונית למדינת ישראל היהודית והדמוקרטית או שניתן לקיים את ישראל כמדינת כל אזרחיה וללא ציונות..." שאל תהה אלי אייל (ידיד ורֵע שלי שנים) בהקדמה. קראתי את חילופי הדברים בדיון המלומד, והם היו מרתקים, משכילים, מנותחים להפליא - כפי שיכול להיות סיג ושיח בין גלריה כזאת של מלומדים, חוקרים ומומחים לדבר. גם אז לדעתי הדיון היה במידה רבה, לא עָקָר (שום דיון רציני אינו עקר) אלא היולי. זה אמור גם לגבי הויכוח הלוהט העכשווי בעיתון הארץ בין הפרופסורים שומסקי וזנד באותה סוגיה. זה מעניין אותי כסוגיה. ספק רב אם זה מעניין רבים. זאת לא מכיוון שהנושא לא מעניין. אלא משום שהוא לא רלוונטי. כיום הוא שייך לדברי הימים, ובתור שכזה הוא חשוב מאוד. שכן, מי שלא מכיר את תולדות התנועה הציונית המדינית, אינו מכיר את הבסיס למדינת ישראל. אבל בפועל הגוף הזה שייך לעבר.

מכאן שגם אני מצטרף לאותם אנשים שלא ידעו להשיב בשעתו למייק יפה היכן ההסתדרות הציונית. היא במדבר, אבל לא בדרך אל הארץ המובטחת. פעם היא הייתה שֵם שהלך לפניה ואחריה כמו עמוד ענן ועמוד האש. השם אמר משהו. אבל כול זה כיום שייך לעבור והוא גנוז. לשמחתנו ,החומרים שכמעט והתבלו והתפוררו, הועברו למבנה חדיש רק לקראת סוף המאה ה- 20 ההסתדרות הציונית לא קיימת בפועל אלא בשם, כולל בעלי תפקידים שנוסעים לעתים קרובות לחו"ל.

גם לסוכנות היהודית קבלות מראשית הקמתה ב-1929. היא בעצם הייתה הזרוע המבצעת שהגשימה את החזון הציוני של הרצל ואת הצהרת בלפור. במסגרתה פעלה הנהגת היישוב בתקופת המנדאט הבריטי, והיא הייתה בפועל הממשלה של "המדינה בדרך" בכול התחומי החיים - בתחומי החברה, ההתיישבות, הכלכלה, התרבות, האמנות וכול שאר התחומים בחיי היום יום ובהגשמת החזון הציוני. היא נאבקה בספר הלבן, הקימה את ההגנה, יסדה יישובים, פעלה להעברת שרידי השואה לארץ באמצעות מבצעי ההעפלה, ולאחר הקמת המדינה היא פרסה רשת של שליחים ברחבי העולם. כול זה ועוד כתוב באתר הסוכנות היהודית, ולכן אסתפק בזה.

לעומת ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית אכן פעילה מאוד בארץ ובחו"ל. הא ראייה. יש בה כול כך הרבה תפקידים בראש מחלקות וחטיבות. ואלה בעלי התפקידים של הסוכנות היהודית . יו"ר חבר הנאמנים, יו"ר הסוכנות, סגן יו"ר ההנהלה, מנכ"ל הסוכנות, נשיא ומנהל פיתוח משאבים בינלאומי, מזכיר כללי וסמנכ"ל קשרי ציבור, ותפקידים מיוחדים - ממשל, סמנכ"ל תוכניות, סמנכ"ל כספים, סמנכ"ל מנהל ומשאבי אנוש, סמנכ"ל אסטרטגיה, תוכן ותכנון, סמנכ"ל קשרי לקוחות - צפון אמריקה, סמנכ"ל קשרי לקוחות יתר העולם ומנהל בישראל, מבקר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, יועצת בכירה ליו"ר, עוד יועצת בכירה ליו"ר, מנהל היחידה ליהדות דוברת רוסית, מנהל עליה קליטה ומשימות מיוחדות, מנהל היחידה לחוויות בישראל, מנהל היחידה לשותפויות, מנהל היחידה לאקטיביזם צעיר, מנהל היחידה לשליחים ועמיתי ישראל, יועצת משפטית, דובר הסוכנות היהודית, מנהל חטיבת הביטחון, נציבת פניות הציבור.
ממשלה מספר שתיים של המדינה בדרך (ללא מירכאות כפולות) 65 שנה.

לממסד כזה יש להוסיף לשכות, מזכירות, מחלקות או חטיבות, פקידות, אמצעי קשר וכל המנגנון המנהלי, הטכני והתוכני שלא לדבר על מבנים למטרת אכסון גם של הפקידות וגם של המבקרים. ומדובר לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, שם ההוצאות גדולות לאין ערוך מאשר בארץ. אם מדובר במונחי העבר בכול הקשור בהבטחת תעסוקה- הסוכנות היהודית מעסיקה במישרין ובעקיפין אלפי אנשים כאן ובעולם.

תקציב הסוכנות לשנת 2013 כפי שפורסם הוא 350 מיליון דולר (כ-10% יותר מאשר בשנת 2012) שהם מיליארד וחצי שקלים בקרוב. זה סכום לא מבוטל, והוא לכאורה לא מוקצב על-ידי האוצר אלא על-ידי יהודים בעולם. אבל מה שקרה הוא כי היהודים בעולם, בעיקר התורמים הגדולים העבירו חלק ניכר מן התרומות לפעילות יהודית מקומית, אשר זקוקה לסיוע ואילו ישראל כיום איננה ישראל של שנות ה-50'. מה גם שהמוטיבציה המוסרית לתרום לישראל ירדה מאוד. זאת לא בשל העדר רצון או העדר יכולת מצד התורמים אלא העדר ישראל כמדינה בעלת ערכים כפי שרובה של יהדות ארה"ב והעולם היו רוצים לראות אותה.

מה שרואים בינתיים זאת תנועת נוסעים מתמידים לאירועים בינלאומיים שונים, שהם כידוע שיתוף פעולה בין גורמי תיירות לבין גורמי מקצוע. לדוגמה אם בבודפשט מקיים הקונגרס היהודי העולמי כנס בינלאומי למלחמה באנטישמיות( כזאת למשל שקיימת כיום בתנופה בהונגריה) כול המי ומי מקרב המוסדות הלאומיים שלנו נמצא בבודפשט. הכנס יכול לקבל החלטות שרובן הצהרתיות בלבד, אבל אם הן מקבלות תהודה בכלל, די אם למחרת נעילת הוועידה פירומן קנאי בישראל, יצית מסגד. או "חוזר בתשובה" מרקע פלילי, יכתוב דברי נאצה על כנסייה. זה השמן שמוסיף למדורת האנטישמיות. נכון שבודאפשט היא עיר מקסימה וטוב להיות בה גם בכנסים. או למשל הכנס בשעתו בפראג אשר עסק ברכוש העצום של יהודים בעיקר בפולין. גם לשם נסעו כולם וגם שמה התקבלו החלטות, אשר כולם יודעים שמסיבות שונות, הן עורבא פרח. אבל פראג היא עיר יפה, וחברת "אל על" זקוקה ל" נוסעים מתמידים"

מעניין באיזו קפידה עוקבת התקשורת אחרי מסעות בנימין הרביעי. בין אם מדובר בסוויטה מלכותית באל על ובין אם מדובר בעלות טיסה לפולין בחברת ארקיע. יפה. אבל מדוע מייחדים זאת רק לראש הממשלה. הוא לפחות עושה משהו. אני יכול לחשוב עליו מה שעולה בדעתי, אבל הוא ראש הממשלה שלנו וזה תפקיד שנסיעות בעולם הן חלק ממנו. זה לא אומר בשום אופן לגבי אופן אותן נסיעות וההוצאות הכרוכות בכך. אבל מה לגבי הוצאות של מאות מיליונים על טיסות, בתי מלון וכול השאר, של כול מיני עסקנים של מוסדות מיותרים. זה קורה במאדים? אולי גם אנשי תקשורת מוזמנים למסעות אלה. והיו הדברים מעולם.

בסוכנות היהודית בניגוד לממשלה ולגופים ישראלים אחרים – אין משברים. הוא קיים לא משום שיש צורך בו, אלא משום שהוא עוד כלי להענקת כיבודים לאנשי שלומנו, תלוי במפלגות שבשלטון. מבחינה פונקציונאלית, הסוכנות היהודית מזמן לא מייצגת את הפזורה. בארה"ב, הקהילה היהודית הגדולה ביותר, ישנו הגוף הפעיל הגדול הוא איגוד הקהילות היהודיות, והוא שמטפל בכול נושאי הקהילה, לרבות הבאת שליחים מישראל, אם יש צורך בכך. הוא, נכון יותר הקהילות השונות, מקור התרומות והמגביות. בארה"ב יש גם הוועד היהודי האמריקני ויש הקונגרס היהודי העולמי. הג'וינט מטפל ביהודים ובקהילות נצרכות בעולם. הליגה למניעת השמצה פועלת בתחום המאבק נגד האנטישמיות בעולם. השדולה "אייפק" פועלת מול הרשות המבצע והמחוקקת בכול הקשור בתמיכה בישראל. ויש התנועה השמרנית והרפורמית שהן הדומיננטיות בקרב הזרמים הדתיים היהודיים. הם פועלים בארה"ב במרץ וגם בישראל, אם כי לא במידה רצויה ובאיחור רב.

לכול תחום שבו עוסקת הסוכנות היהודית כיום יש לה ממשיך במסגרות שונות. אביא רק כמה דוגמאות.תוכנית "תגלית" שבה שותפה ממשלת ישראל ונדבנים יהודיים בארה"ב לא זקוקה למתווך של הסוכנות היהודית. עליית הנוער מזמן אינה עליית הנוער אלא מוסדות חינוך ופנימיות לצעירות וצעירים אשר זקוקים לאכסניה חינוכית זאת. החסות על מוסדות אלה הייתה תמיד בידי ארגונים שונים כמו "הדסה", "וויצו" וכיו"ב באלה. הם צמודים בדרך כלל לקיבוצים ששייכים לתנועות קיבוציות פוליטיות. בתחומי ההסברה ישנו משרד החוץ והשדולות השונות. בתחומי השליחויות ישנן הקהילות היהודיות בחו"ל אשר הן שבוחרות בשליחים.

הסוכנות היהודית גם אינה המותג הבינלאומי שהיה בעבר. אם יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי פונה לממשלת ארה"ב לשחרר את יונתן פולארד. ספק רב אם רבים בעולם יודעים מה זאת הסוכנות היהודית ומה התפקיד של היו"ר שלה. לכן זה מתקבל יותר כפנייה אישית של אדם שיצאו לו מוניטין כלוחם למען זכויות האדם. אבל גם כאן יש קוץ. מה ללוחם זכויות ולמרגל אשר ריגל בעבור כסף, הסתבך וסיבך את מדינת ישראל. העובדה שהוא, מכול האחרים, זכה בצורה חריגה ביותר לאזרחות ישראלית היא תמוהה לעצמה.היא לא נבונה בלשון המעטה. היא פופוליסטית זולה, שכול אחד יודע שזאת ירייה באוויר. גרוע מזה - זה פועל ,ואכן פעל, כבומראנג. אז מה מועיל יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, מלבד פופוליזם. אומרים שהוא איש צנוע.

ואשר לשם הרשמי בעברית ובאנגלית. בעברית השם הוא כפי שהיה מאז המוסד הוקם "הסוכנות היהודית לארץ ישראל". באנגלית השם הרשמי הוא The Jewish Agency for Israel. האם זה עניין סמנטי בלבד. או שיש לכך משמעות מעשית. שכן המדינה נקראת: ישראל. אבל יש חוגים שרואים בישראל כחלק מארץ ישראל, ובתור שכזאת ההתנחלויות מתקבלת כהמשך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל רבא. ואכן אלה שלגביהם הציונות היא מעשית הם המתנחלים. אולם פרדוקסאלית, הם שעלולים להביא לקץ המדינה היהודית שקמה על בסיס התנועה הציונית. בפועל הממשלה משתמשת בסוכנות כסוכנות בשם, ליתר דיוק במחלקת ההתיישבות שלה - כסוכנת - כדי לממן את ההתנחלויות אם ככה, הסוכנות חייבת לשנות את כול מסגרת ההתייחסות שלה. גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. יחד עם השינוי הזה להשיר חלק גדול מן הפונקציות המסורתיות שלה. אבל אני מסופק אם זאת הכוונה. אבל עצם השם "ארץ ישראל" הוא קונוטציה ברורה, שזה שייך לעבר.

אם מדובר בשמות הרי מוסד זה הקדים את המאוחר בכך שהשם הוא קרן קיימת לישראל, ואילו באנגלית ה- JNF - Jewish National Fund לא מתייחס לישראל אלא ליהודים בעולם.

תחילת המוסד בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 כאשר העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני ב-1901, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל" - ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. הקרן הקיימת נוהלה על-ידי ההסתדרות הציונית.

הקרן הקיימת מזוהה בעיקר בקופסה הכחולה הנודעת אשר כול יהודי נאמן לעמו וכל מוסד וארגון היו גאים להציב אותה במקום בולט ולתוכו שלשלו מטבעות. לפי האתר של קק"ל מניתי לפחות 50 משימות בתחומי סביבה, ייעור, פרקים , טיולים, הדרכה, שיקום, תכנון, חינוך, קשרים בינלאומיים, מחקר ועוד. תחום המקרקעין הוא תחום משני ולא בולט במיוחד. אבל זה התחום שהוא העורק הראשי של המוסד - קרקעות ושווי הקרקעות- נדל"ן. מסתבר שמרכז האקדמי פרס ברחובות הוא שהזמין בסביבות יוני בשנה שעברה את קלינטון לביקור בארץ, והוא ששילם כבר בשנה שעברה. קק"ל חו"ל החליטה להצטרף לאירוע במרכז האקדמי לאחר שוועידת הנשיאים החליטה לקיים ועידה בישראל במשך שבוע שלם (שהתקיימה בדיוק במועד שקלינטון בישראל). קק"ל הסכימה לשלם עבור האורחים שלה שהוזמנו לאירוע. בסיכומו של דבר, ובגלל הפרסומים הביקורתיים, החליטה קק"ל לא להשתתף באירוע כלל-וכלל.

מלכתחילה היא לא הייתה מיועדת לתרום לאירוע ראוותני זה. זה לא עניינה.

ואגב, גם לי יש סיפור קטן, אשר החוט שלו מוליך לאותו סיפור גדול שסיפר יוסי שריד, אבל במהופך. בקרב שרידי השואה פועל פרויקט שנקרא "תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה וביסוסה". כמי שמעורב מאוד במשימה הזאת מראשיתה, אנו הופכים כל אבן, כולל אבנים גדולות, כמו קרן קיימת לישראל, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית ועוד, כדי לקבל איזה מענק לקידום הפרויקט. אין לנו איזה אבא מאמץ. בכול זאת אנו משתדלים. המחקרים העלו כי ניצולי השואה הקימו 60 ישובים חקלאיים, בעיקר קיבוצים או הצטרפו לקיבוצים ומנעו את התפוררותם. פנינו לקרן הקיימת לישראל שהיו לה יד ורגל בנושא ההתיישבות, ויש לה מכון מחקר ויש לה גם כסף. קבלנו הבטחה מן היו"ר שיהיה בסדר וקבלנו עוד הבטחה שיש למה לצפות. העניין הועבר למכון ההיסטורי, המכון ההיסטורי כידררג את הנושא לאיזה מדור, מן המדור הוא הועבר לחדר הקירור, והוא קבור כנראה באיזה יער של קק"ל שאין לו שם ומחכה לתורם. לבסוף, בעזרת וועידת התביעות, הוצא לאור ספר בשיתוף "פרויקט תרומת הניצולים" ו"יד ושם" (בהוצאת "יד ושם") בשם "וישבתם בטח" פרי המחקר של שלמה בר גיל ועדה שיין. בין היתר לומדים ממנו כי ב-40 השנים בין 1944-84 נקלטו בתנועה הקיבוצית חלק לא מבוטל משרידי השואה. אלה הפכו את התנועה הקיבוצית מתנועה אליטיסטית קטנה לתנועה של רבבות. בריאיון עם ד"ר שלמה בר גיל כתבת שרה לזר באתר "מושרשת" בכותרת למאמר שלה על הספר: "ניצולי השואה" הצילו את הקיבוצים. בספר חדש בהוצאת "יד ושם" טוען ההיסטוריון שלמה בר גיל כי ניצולי השואה שהגיעו בסוף שנות הארבעים הצילו את התנועה הקיבוצית."

בין אם זאת הערכה מדויקת ובין אם לאו, אין עוררים על-כך שניצולי השואה היוו עירוי דם חיוני לתנועה הקיבוצית. כמו שהוו עירוי לפלמ"ח ולצה"ל. מכול מקום, קרן הקיימת לא הצליחה "להרים" את המשא הזה. מה שחשוב שאנו ניצולי השואה לא קיבלנו פרוטה שחוקה מן הקרן הקיימת לישראל. והנה, כמעט עם "סגירת הגיליון", נתבשרנו שקק"ל תיפרד ממנהל מקרקעי ישראל ותנהל בעצמה 2.5 מיליון דונם, 250,000 הֶקטָר, משהו בסדר גודל של כמה אחוזות אדירות בחבל וויילס שבאנגליה, למרגלות הריי קאמבריה, שם הקרקעות עדיין משמשות כיער ושטחי מרעה.

בהקשר זה אני רחוק מאוד מלהציע שהתפקידים של מוסדות אלה יועברו למסגרת הממשלתית. חלילה. הממשלה שלנו מומחית לחסל גם דברים טובים ויפים שנופלים לחיקה. אבל כיום יש ארגונים, עמותות, רשויות, אגודות שונות ובעיקר כאשר מדובר בתקציבים שהם לא של המדינה והם יעשו זאת טוב, כמובן בפיקוח הדוק של אישי ציבור בעלי יושרה וידע.

המחאה החברתית לא דעכה. היא במקורה לא הייתה להבה שגורמת להצתה גדולה. מי שמזכיר לנו זאת תכופות, הוא גורם מחוצה לה- המגזין הכלכלי "דה-מרקר". המוסף והמגזין הזה, ליתר דיוק עורכו הראשי גיא רולניק, לא רק עקבו בהתמדה אחר התסיסה החברתית-כלכלית, אלא במידה רבה היו גם ה"פיילוט", ה"טריגר" שדאג, ודואג, שהלהבה לא תיכבה. הוא רואה אותה כתהליך אבולוציוני, אשר השלכותיו הם בהרבה מעבר לנושאים הספציפיים שהועלו בהפגנות ההמונים. בגיליון האחרון של השבועון של העיתון, מעלה רולניק כמה היבטים על מה שהוא קורא "השיטה" שהיא קונגלומראט של גורמים חזקים בכלכלה החל בוועדים החזקים וכלה בטייקונים.והוא מונה אחד לאחד את התחומים השנויים במחלוקת: שטחים, כיבוש, פרטנר למו"מ מדיני,זכויות נשים, מיעוטים, קפיטליזם, סוציאליזם, הלאמה. הכול-רק אל תשאלו מדוע הממשלה אפשרה את כול המדווים החברתיים כלכליים. מדוע השיטה עדיין שולטת.

מכיוון שהתחלתי לכתוב רשומה זאת לפני שקראתי את מאמרו המאלף (כרגיל) של גיא רולניק, עלתה בדעתי השאלה מדוע הוא לא מזכיר בין היתר מוסדות קיימים שכול כולם מיותרים. נכון, הם מעסיקים במישרין אלפי עובדים ובעקיפין עוד אלפים רבים. אבל רולניק והמגזין כולו, נאבקים כול הזמן נגד מה שהם קוראים פעילות לא יצרנית. לכן הם מבדילים בין תעשיינים שבזיעת אפם הרוויחו את לחמם והתעשרו לבין בעלי הון ומשקיעים אשר המניפולציות על חשבון הציבור הפכו אותם לאילי הון.

זאת לא שאלה של ניקוי אורוות. פה העניין הוא בכך שמריצים סוסים קשישים שאין צורך בקרטוע שלהם. הם עשו את שלהם. אבל מסתבר שסוסים קשישים כמו גנרלים שרוכבים עליהם לא מתים לעולם, במו האמרה המפורסמת (שאני מזכיר אותה לעתים) שמיוחסת למצביא עטור התהילה הגנרל מק-ארתור: I still remember the refrain of one of the most popular barrack ballads of that day which proclaimed most proudly that "old soldiers never die; they just fade away." אני עדיין זוכר את הפזמון החוזר של בלדה שהושמעה במחנה אשר מזכירה בגאווה ש"חיילים וותיקים לא מתים לעולם. הם רק נמוגים". בינתיים קיומם של מוסדות אלה הוא בזבוז כספי ציבור ולא פחות מזה עוול לשמם ההיסטורי כפי היו פעם.