יומן תרבות (16)

בלט בוריס אייפמן

אחת החוויות המרתקות של הקיץ הזה הוא בלט בוריס אייפמן , שחוזר אלינו זאת הפעם ה-13 השנה, בשתי הפקות, האחת "אנה קרנינה " למוזיקה מאת צ'ייקובסקי , והשנייה הפקה חדשה בשם "רודן" , למוזיקה מאת רוול, קאמי סנס סאן וז'ול מאסנה."רודן "היא יצירה שעלתה ב-2011 בסנט פטרבורג על-פי חייו של הפסל אוגוסט רודן ואהובתו- המוזה שלו ,קאמי קלודל.

סיפור האהבה בין רודן לקאמי הוא מלא רגשות סותרים. כידוע רודן היה נשוי, אך אהובתו, שגם היא הייתה אמנית, שימשה לו השראה גדולה. היא קנאה באשתו ואף באמנותו ומתה לפניו בשנאה גדולה לפטרונה הגאון. אייפמן מפיח חיים, רגשות ,ומביע בתנועות הגוף של הרקדנים חושניות אינסופית לחיים ולפסלים, שיצר רודן. הרקדנים, התלבושות, המוזיקה והסיפור יוצרים שילוב אודי ויזואלי אחיד, רציף מושלם של פסגת הריקוד והכוריאוגרפיה האייפמנית, שהיא מן הטובות בעולם, אם לא הטובה והמושלמת שביניהם.בעבר ראיתי יצירות נוספות של אייפמן כמו :"השחף", הפרשנות של הריקוד לקלאסיקה של צ'כוב. וכן את אנה קרנינה, הביטוי והעיבוד המוצלח שלו לרומן של טולסטוי, האישה שהעזה לצאת ממסגרת הנישואין הקדושים, לעבר אהבה סוערת ומייסרת של מאהבה, הנסיך ורונסקי. סיפור המסתיים בטרגדיה אובססיבית של התאבדות.

אייפמן יוצר את הדמויות תוך הזדהות בימתית מוחלטת איתן, תוך יצירת אווירה, תפאורה ואפקטים בימתיים, בו מחוללים רקדניו המרגשים ולא מניחים לצופה עד גמר המופע.

אייפמן יצר את להקתו בשנת 1997 כשהוא משלב בין בלט קלאסי לבלט מודרני.ואף נותן לו את סגנונו המיוחד.להקתו מונה 60 רקדנים, ויש לו מרכז יצירה משלו הפועל בעיר סנט פטרבורג. משם הוא מוזמן לכול העולם וקוצר תשואות רבות. בשנת 2000 צרף הבולשוי בלט את יצירתו "המלך הרוסי " לרפרטואר הקבוע של הלהקה.

לפני חצות

סרטו השלישי בטרילוגיה של הבמאי ריצ'ארד לינקלייטר ,שכתב את התסריט יחד עם השחקנים ז'ולי דלפי ואיתן הוק. השניים משחקים גם בסרטיו הקודמים ,שכול אחד משמות הסרטים מתחיל במילה "לפני".

שמות הסרטים הם: "לפני הזריחה", ל"פני השקיעה", וכעת "לפני חצות". את שלושת הסרטים ניתן לראות כרצף אחד, אך אפשר גם לראותם כול אחד בפני עצמו. הבמאי ביקר עתה בארץ בפסטיבל הסרטים בירושלים. הוא אומר ,כי חסר לו בקולנוע העכשווי האמריקני דיאלוגים רציניים על החיים. ואכן בסרטיו הזוג ג'סי וסלין מדברים ביניהם. יש הרבה דיבורים ופחות עלילה.דבר ,המגלה לצופים את מחשבותיהם, רגשותיהם ,זוויות ראייתם לגבי החיים ולגבי האחד מול השני, הזוגיות , ובנפרד. השניים נשואים, בעלי שאיפות לקריירה, ואף מנהלים חיי משפחה עם שתי בנות תאומות. לג'סי יש בן מנישואיו הקודמים, והוא חי עם אמו בארצות הברית. הבן מגיע לביקור לאביו וכול המשפחה נוסעת לחופשה ביוון.בין האב לבנו קיימים יחסים טובים, אלא שעם הגיע עת הפרידה, האב חש רגשות געגוע ואשמה כלפי הבן, ומתחיל לחשוב להעתיק את מקום מגוריו , ביחד עם משפחתו (הם חיים בצרפת, בפריז), קרוב ליד בנו. כאן מתחיל הקונפליקט והדו-שיח הקשה בינו לבין אשתו השנייה, אם בנותיו.

דו-שיח זה קוטבי למקום הנהדר בו הם נמצאים, מלון מול ים ביוון ואווירה רומנטית, שלכאורה מבקשת אהבה, יין והתעלסות. במקום זה אנו עדים לטקסטים מוכרים, שעוסקים בניהול חשבונות אישיים, באזכור פרטים בינאישיים מן העבר, ובהאשמות הדדיות. בקיצור סצנת מריבה ארוכה המתמשכת כמעט לכול אורכו של הסרט, ומגלה לצופים קדימה ואחורה את אופיים, חייהם, תשוקותיהם, קנאתם של הדמויות המוצגות בסרט. המימד היחידי שנשאר פתוח הוא מימד האפשרות העתידית. אם לסכם במילה אחת, אפשרות, האם יישארו או ייפרדו לנוכח כול הבעיות הניצבות לפניהם.כשברקע כבר היו פירוקי משפחה וגירושין.

הדיאלוגים האותנטיים השייכים לשני המינים מציגים לצופה תמונות חיים מעניינות בקולנוע האמריקני העכשווי. יש משהו מאוד אירופאי בסרטים הללו, שבו הם מוצגים, במתכונת השיחה בין אנשים, ובצורה האינטימית הזאת, דוגמת סרטי פרנסואה טריפו, בקולנוע הצרפתי. הקולנוע הצרפתי אינו חושש ממינימליזם ומשיחות בין אנשים, כמו שהיה פעם הקולנוע האמריקני. כיום אין סבלנות לשמוע שיחות ארוכות או דיאלוגים רציניים, אנשים רוצים לראות אקשן.

דבר נוסף הקיים בסרטים המיוחדים הללו הוא נסיעות. אזכור מקומות שונים. אנשים צעירים נוסעים, נפגשים ,מדברים, קורים להם דברים מיוחדים, ובפגישות יש לעיתים התאהבות וקשר.דבר נוסף בסרט הזה, הוא מימד הזמן. סרט אורך כשעה וחצי בערך. ואנשים יוצאים ממנו לפעמים, כשהם חושבים מה קורה לדמות , אחר-כך, זו גם הסיבה לראות את התפתחות הטרילוגיה הזאת, שהיא למעשה סדרה,או סרטי המשך. חכמה, אותנטית, מתפתחת ויש אף קטעי הומור. מין מסגרת אריסטוטלית המספרת סיפור חיים.