אל תפגע בפרטיותי אביב חוגג

כל הבאים עמי במגע יומיומי שוטף במיוחד מזכירתי האישית וכלל סובביי הקרובים לי, עימם חולק אני שעות עבודתי, משך יום העבודה השוטף שלי - יודעים, עד כמה חרד אני לצנעת הפרט שלי. במסגרת שמירה קפדנית זו על פרטיותי, שומר אני מכל משמר ומהישג יד מספר הטלפון הנייד שלי. מזכירתי, המתמחים שלי, עורכי-הדין במשרדי וכמה יודעי ח"ן שמספר הנייד שלי מצוי אצלם, יודעים - בוודאות גמורה ובאופן חד-משמעי כי אל להם, בשום פנים ואופן (בלי קבלת רשות מפורשת, פרטנית ומראש ממני), למסור מספר הטלפון הנייד שלי, למי שאינם מורשים לקבלו.

"יש לנו במשרד מספר רב של קווי בזק", אומר אני למתעקשים ולנודניקים למיניהם, התובעים לקבל מספר הטלפון הנייד שלי, כאילו חלקנו יחדיו, או אז, בימי שחרות שלי, מבצעים משותפים או ריגושים משותפים, בטיסות מבצעיות אלה או אחרות. אז אומר אני וקובע - נחרצות וברורות - כי: "כל הודעה הנמסרת בשיחת טלפון למזכירות המשרד, נענית תוך 24 שעות, מרגע קבלתה, אלא אם זה יום חמישי בשבוע. הנייד שלי הוא לשיחות יוצאות שלי, בלבד ולשיחות חרום נכנסות, מאנשים בודדים שיש להם מספר הטלפון של הנייד שלי". כך "חותך" ומסיים אני "שיחות שכנוע", החוזרות על עצמן, מעשה של שגרה, ממי המבקשים ולהצטרף אל "שורת המיוחסים" שאיני רוצה להכלילם בה.

לכן, הופתעתי עד למאד מאד, לפני כשבועיים ימים, כשקול מתוק מדבש שהיא וקולה אינם מוכר לי - חדר לאוזני, מבעד לאפרכסת הנייד שלי, הבקיע פרטיותי, בחדות "והסביר" לי שיש לי חוב ב"צרכניה", הלא היא המכולת השכונתית שבקרבת משרדי ואני מתבקש לפורעו, על אתר. "מי את?", שאלתי בעלת הקול הדבשי, בפתיעה. "אני אחראית על הגביה ב"צרכניה" ונתבקשתי לפנות אליך, בעניין החוב שלך?", הסבירה העלמה הצעירה, פשר חדירתה התמוהה אל עולם הטלפוניה המוגן שלי בדרך כלל מפלישה כזו של זרים. פתאום "נפל לי האסימון". הבנתי שאביב חוגג, הבעלים של ה"צרכניה", החליט להתייעל ולכן מסר מספר הטלפון הנייד שלי לפקידת גבייה מטעמו.

אודה על האמת ולא אבוש. התרגזתי מאד. מה זה התרגזתי - רתחתי. פניתי לגיא מנהל ה"צרכניה" וביקשתי ממנו למסור לאביב חוגג, שייצור עמי קשר. לא הבנתי למה מועל הוא באמוני ומספר הנייד שלי שניתן לו, בעבר, על-ידי - לצרכים אחרים, מאשר לצרכי אזכור חוב נטען שלי ל"צרכניה" הועבר, על ידו, ללא רשותי, לפקידת גבייה שלו. חלפו שבועיים ומאביב חוגג, לא נשמעה קול ואין טלפון חוזר. אתמול, אמרתי לגיא - בשנית - שאני ממתין לשיחה עם אביב.

לא. לא. אל תדאגו איני מתכוון לתבוע אביב לדין, למרות שהדברים עולים - לדעתי כדי הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע. נראה לי אפילו, כי מדובר בשימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה. עם זאת, הזלזול בפרטיותי, מרגיז אותי. בהרהור שני, נראה לי שאגיש נגדו תלונה למשטרה בשל הפרת צנעת הפרט, המהווה עבירה פלילית, לכאורה. תיעוד השיחה הטלפונית עם העלמה בעלת הקול הדבשי, שמור עדיין בנייד שלי. אולי אם יזומנו שניים אלה למשטרה ויחקרו, בגין ביצוע עבירה פלילית, לכאורה, לא יזלזלו הם עוד בפרטיותם של אחרים. אולי אחליף מכולת. איני יודע עדיין, הכעס והעלבון משמשים בי, בערבוביה. במצב דברים זה ממתין אני לכעס ולעלבון שיפוגו ואז מחליט אני על המשך צעדיי.

אבל המקרה של התנהלותו של אביב חוגג כלפי, הינו רק דוגמה להתנהלות שוטפת דומה יומיומית ושגרתית במדינת ישראל. זכותו של היחיד והפרט לפרטיות ולצנעת הפרט, נשחקת ונרמסת ברגל גסה, בעיקר - בעיקר בידי מי המונעים מאינטרסים כלכליים אלה או אחרים. החמור מכל הינו, כי החברה הישראלית נוטה לעבור על פגיעות שכאלה לסדר היום, בשחרור אמירות לאוויר העולם, בסגנון: "עזוב אותך. למי יש זמן לזה. שום דבר לא יעזור. כך הדברים מתנהלים פה. מה אני צריך לבזבז זמן, שעות, בתחנת משטרה על תלונה, שבטח תיסגר מחוסר עניין לציבור".

השבוע דאגתי שמספר הטלפון הנייד שלי יימחק ממאגר המידע של מוסד ציבורי מוכר, לאחר שהוטרדתי ב"שיחת שיווק", מאותו מוסד. משהתעקשו לקבל מספר טלפון שלי, בטענה שהדבר נדרש לצורך שלמות מאגר הנתונים שלי, הסכמתי לתת להם אחד ממספרי הטלפון של "בזק", הקבועים במשרדי. אחת מ"רוכלות הטלפון" שחיפשה אותי, במשרדי, מתוך כוונה להציע לי מרכולתה, תבעה מאחד מהמתמחים שלי, לקבל מספר הטלפון הנייד שלי. משהושבה דרישתה ותביעתה החצופה ריקם, התרעמה על המתמחה שלי, "החוסם", לדבריה, "גישה ישירה שלה, אליי".

ובכן, הקשיבו טוב, אביב חוגג ושאר מפירי צנעת הפרט שלי, בחוסר התחשבות, בצורה בוטה ולתיאבון. לא אלמן ישראל. מי שימשיך בדרך זו של הפרת הפרטיות שלי, לא ייצא נשכר, אני מבטיח זאת חגיגית בפהרסיה בשער בת רבים. אין בדברים אלה, כל איום שהוא ואפילו לא אבק איום שהוא. עם זאת, קצתי במי שעושים בי ובצנעת הפרט שלי, ככל העולה על רוחם. לא נולדתי בעל חשבון ב"צרכניה" ודומה עליי, שלא אמות, בהיותי עדיין בעל חשבון ב"צרכניה". בפינה השנייה של רחוב פרישמן יש מכולת נוספת. אפשר-אולי אעבור בה השבוע ו"אריח" היטב השטח.

רק משיבינו הבן היטב כל מי המפרים, בראש גלוי ובשערי חוצות, צנעת הפרט שלנו, כי המשך התנהגות כזו, תעלה להם באובדן לקוחות ובנזקים כספיים משמעותיים, יתחילו הם לשנות אופן, דרך וצורת התנהגותם הבוטה הזו. נמאס כבר - נמאס כבר ולחלוטין, ממי החושבים שאפשר לדחוף לנו אצבע לעין ואנחנו לא נגיב על כך. נמאס כבר נמאס לנו כבר ובאופן מוחלט, ממי החושבים שאפשר לסטור לנו על לחיינו ובתגובה נושיט להם הלחי השנייה, לסטירה נוספת.