בית המקדש בירושלים - ממקום לסמל

בט' באב שנת 70 לספירה בית המקדש עלה בלהבות. היהודים אבלים מאז ועד היום. אבל יש הסוברים שהיו יהודים אחרים, קצת משונים, שאמרו 'אמרנו לכם', אולי אפילו 'מגיע לכם!' האם עבור יהודים-מינים אלה החורבן רק חיזק את דתם ואמונתם שנחשבה לכפירה על-ידי יהודים אחרים?

כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני ישו הפך את שולחנות החלפנים בבית המקדש, והוצא להורג על הצלב על-ידי הרומאים. כעבור זמן קצר התלמידים שלו האמינו שהוא קם לתחייה ושהוא המשיח לו מצפים כל היהודים. מאז שנוצרה תנועה של יהודים המאמינים בישו כמשיח נראה שקם איום לא רק על הדת היהודית, אלא על בית המקדש כמרכז הכובד של העם היהודי. בעיני מאמינים וחוקרים נוצרים רבים, הופעתו של ישו, צליבתו, האמונה שקם לתחייה, ובעיקר חורבן בית המקדש מחליפה את בית המקדש ועבודת הקורבנות.

אולם, מחקר חדש של הברית החדשה, שכמה מן הספרים הכלולים בה נכתבו ערב חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, ורובם מעט לאחר מכן, מגלה שהתמונה האמיתית הפוכה לגמרי. באופן מפתיע, בית המקדש נזכר פעמים אין ספור בברית החדשה, ובדרך כלל באופן ניטראלי או חיובי. המקדש העסיק מאוד את הנוצרים הראשונים, שהיו יהודים מבטן ומלידה ושמרו אות חוקי התורה.

הסיפורים על עלילותיו של ישו בבשורות שבברית החדשה מדגישים שפעל בבית המקדש. הוא הגיע לשם כבר כתינוק לצורך פדיון הבן, הוריו עלו לרגל לחג הפסח ושכחו את הנער במקדש, אך הוא לא רצה לחזור הביתה. כשבגר, הוא אומנם הפך את השולחנות, אבל הטיף ולימד במקדש שוב ושוב. המסר ברור, אם כי לא מתאים למה שהנצרות הפכה להיות מאוחר יותר, ולכן רבים מתכחשים לו עד היום - המקדש הוא המקום הקדוש ביותר. שם ניתן להתקרב לאל. הנוצרים שכתבו את הבשורות רצו להראות שישו קדוש על-ידי כך שתיארו אותו פועל במקום הקדוש. אין לו דבר נגד בית המקדש ועבודת הקורבנות לכשעצמם, רק נגד מנהיגי היהודים. המסר הזה היה חשוב להם למרות שכתבו לאחר שהמקדש כבר חרב. הם ביקשו להראות שאמונה בישו לא מנותקת מן האמונה בקדושת בית המקדש.

פאולוס (שאול התרסי), התיאולוג הנוצרי החשוב ביותר בראשית הנצרות, חיבר מספר איגרות עוד לפני החורבן. הוא משתמש בסמל של המקדש בכמה דרכים: הוא טוען שהקהילה של המאמינים היא מקדש, כדי להדגיש שהם קדושים. אפילו את ישו, המכונה אצלו 'המשיח', הוא מגדיר כקורבן חטאת, וגם ככפורת (המכסה של ארון הברית, עליו הכוהן הגדול מזה דם הקורבן ביום הכיפורים). אבל פאולוס לא טוען שישו והנוצרים הם המקדש החדש שמחליף את הישן. במקום אחר בברית החדשה מסופר שהוא בא להתפלל במקדש ואף לתרום קורבנות בעד מאמינים נוצרים אחרים. הוא משתמש במקדש כסמל של קדושה. כשהוא רוצה לתת לקוראים תחושה של קדושה, רוחניות, וקרבה לאל, הוא משתמש במושגים של מקדש וקורבן. מכאן שהמקדש הוא סמל מרכזי עבורו, והוא "מעביר" אותו לרעיונות הנוצריים החדשים כדי שהם ייראו הגיוניים ואטרקטיביים.

בית המקדש של מעלה

בבשורות שבברית החדשה ישו מנבא את חורבן ירושלים: 'לא תישאר אבן על אבן'. אבל עבור המחברים, שכתבו את הדברים לאחר שהעיר כבר נחרבה, החורבן אינו אירוע משמח. גם הם אבלים על אובדן העיר והמקדש, אף שהם מאמינים שהם באו, בין היתר, בגלל שלא האמינו בישו. גם הם ברחו או גורשו מן העיר, וגם הם איבדו את המקום שהיה להם קדוש מכל. עובדה היא שלאחר החורבן, בבשורה של מתי, ישו אומר להמשיך ולשלם למקדש את מחצית השקל (תשלום שנתי למימון עבודת הקורבנות) כדי להראות סולידריות, ולו באופן סמלי, כלפי יתר היהודים.

באחת הסצנות הידועות בבשורות ישו נופח את נשמתו בצווחה, ופרוכת המקדש (כנראה זו בין ההיכל לקודש הקודשים) נקרעת לשניים. פרשנים נוצרים הציגו זאת כאות לחורבן המקדש. אבל נכון יותר לפרש זאת כצעד של אבל, בדומה לקריעת הבגד על המת. אין כאן משחק סכום אפס בין ישו לבית המקדש, אלא מעין שותפות סמלית ביניהם: מותו של ישו נותן אותותיו בפרוכת. מחברים נוצרים נוספים נתלו במקדש ובעבודת הקורבנות כדי לנסח את עיקרי האמונה הנוצרית. הם תיארו את ישו יושב בבית המקדש של מעלה (שגם יהודים אחרים האמינו בו).

הנוצרים הראשונים לא התכוונו לייסד דת חדשה אלא ראו את אמונתם כסוג מתקדם של יהדות. השימוש שלהם במקדש לא היה ציני או פולמוסי, אלא גשר בין הישן לחדש. הגשר הזה רלוונטי מאז ולתמיד.

כל זאת מלמד אותנו רבות גם על היהודים הרגילים לאחר החורבן, המוכרים לנו אך ורק ממקורות מאוחרים יותר - ספרות חז"ל (משנה, תלמוד ומדרשים) שהרי אין לנו מקורות מהימנים על היהדות מן השנים שמיד לאחר החורבן. אפשר לומר כי אם הנוצרים, שהורחקו מן המקדש והוקעו על-ידי אחיהם היהודים, ראו בבית המקדש רעיון מרכזי גם לאחר החורבן, ודאי שכל יתר היהודים חשבו כך גם הם. דווקא מן הברית החדשה ניתן ללמוד כיצד בית המקדש היה לא רק מקום שבו מתכנסים ומקריבים קורבנות, אלא סמל של קדושה וקרבה לאל.

בדורות שלאחר החורבן חז"ל ייסדו אלטרנטיבות לבית המקדש (תפילה, בית כנסת, לימוד תורה). אולם הברית החדשה מלמדת אותנו שהתגובה המיידית לחורבן בקרב היהודים הייתה ככל הראה דגש על הסמליות של בית המקדש, על הרעיון הנשגב שהוא מגלם. הרוצה לחשוב על האל, על מקומו של היהודי ביחס לקב"ה, חושב על המקדש כסמל למפגש עם הקודש וליחס לאל. וזהו כמובן מסר על-זמני, ואולי גם על-דתי.