שתי ערים

גיזום עצים

בעיר בורלי הילס, המכונה בחיבה "עיר העצים, USA", גוזמים את העצים פעם בשנה. הדבר מרשים - יוצאות להן מכוניות שנקראות "קוטפות דובדבנים" (יש להן יד ארוכה המאפשרת מרחב תמרון רב) לספר את העצים. משום מה גז העצים מזכיר לי מתגייסים לצה"ל המגיעים לספר. נגמרה האזרחות, התחיל השרות הצבאי.

בעיר לוס אנג׳לס יושבים להם אנשי הגיזום במשרדיהם הממוזגים ומפתחים מומחיות של הדיפת טענות "זה לא אנחנו, אלו חברי המועצה". "אנחנו לא מתוקצבים די". "לוס אנג׳לס כה גדולה שפשוט לא ייתכן לעשות את העבודה שאנו נדרשים לעשות". כך הם יושבים יום שלם ומתדיינים בטלפון עם אזרחים הפונים לבקשם שיעשו את עבודתם.

בשל חוסר גיזום, העצים גדלים וכבר קרה שעצים נפלו. פה נחסם צומת ראשי משך שלושה ימים, והמשטרה הייתה צריכה להציב שוטרים לכוון את התנועה. מספר רחובות מאותו מקום, עץ נפל על מרסדס חונה. המזל הוא שאיש לא היה במכונית.

אותם עובדים-מאד-חרוצים כן הספיקו לעשות משהו חכם: הם יצאו לשטח וגדמו עץ ענק, בריא לחלוטין, שהיה גם יפה וגם מצל, מראה מרשים לכל השכונה. היום עומד שם גדם גלמוד, זכר לעבר מפואר.

בזמנו היה סבב גזם, בערך אחת לשמונה שנים או לעשור. אח"כ זה נהפך לאחת לעשרים או עשרים וחמש שנים, קרי בכלל לא. היום לכל חבר מועצה תקציב מיוחד לעצים, והם מחליטים מי יקר ללבם (מהתושבים, לא העצים), או אולי מי מהמתלוננים צריך להשתיק. כספי משלם המיסים לשרותך! ראש העיר לוס אנג׳לס הכריז על עובדים ומנהלים חדשים להשגיח על היער העירוני. משכורות ותקציבים יש, עבודה בשטח - אין.

השקית דשא

בעיר בוורלי הילס משקים את הדשאים הציבוריים במים ממוחזרים. עוברת לה מיכלית בשעות הערב המוקדמות ומשמשת כממטרות נעות, כמעט כמו בשדות ענק עם טכנולוגיה מתקדמת. אלא שכאן זה הפוך לחלוטין. אין טכנולוגיה, אך יש כוונות טובות. טוב שאין אנו יוצאים עם דליי מים להשקות את הדשא.

בעיר לוס אנג׳לס פשוט הפסיקו להשקות, למעט באזורים בהם "עצים היסטוריים" (זיכרו, יש עצים בריאים, בני עשרות שנים, שהרבה היסטוריה סביבם ואודותם, אך עובדי העירייה החרוצים גדמו, הרגו, והשאירו את הגדם).

קרו שני דברים מעניינים, תוצאות שהעירייה לא התכוונה אליהן. ראשית, כיוון שאין השקיה ולוס אנג׳לס היא אזור מדברי, עד מהרה התייבשו הדשאים, ורק צוצלות מגיעות לנבור בחיפוש אחר גרעינים, לקט כמו בימי המקרא. אך העובדים החרוצים של חברה חיצונית שאמורה לגזום את הדשא מגיעים מדי חודש בחודשו, ועוברים הם ומקימים ענני אבק, שכן דשא אין. את התקציב חייבים לנצל, ואת התדמית (השטותית והמגוחכת) לשמר בכל מחיר.

שנית, במדבר התגלו נאות מדבר. מהלך כל השנים העירייה לא טרחה לטפל בנזילות, ואלו המשיכו ללא מפריע עד עצם היום הזה. בישראל פותחה שיטת ההשקיה בטיפטוף סמוך לשורשים, וכאן נוצרו נאות מדבר, ביצות טובעניות. האם למישהו אכפת? טיפה-טיפה-מעט המים שעוד יש נעלמים, מבוזבזים, אך לעובדים במשרדיהם אין ענין בנעשה. "יעלה מאות אלפים לתחזק ולתקן את הברזים הקיימים", טענה מנהלת מחוז, "והדבר לא תוקצב". משנה לשנה שוכחים הם לתקצב את הצורך, ובינתיים טיפה-טיפה-נעלמות הם, מתאדות, מתבזבזות. הנה הצעת ייעול: אותה חברה חיצונית שאמורה לכסוח את הדשא שאינו קיים יכולה לנצל את אחד הימים של עשית הררי אבק נודדים לטיפול בברזים. כולם מודעים; אף לא לאחד המוטיביציה לעשות משהו.

בין אם המדובר בגיזום עצים או בהשקיה וטיפוח האזור, ברור ששכל ישר ותובנות קיימות לא נכנסים לתמונה, כי אם שיקולים זרים ומוזרים, שיקולי כסף וכבוד שאין בינם לבין הצורך דבר.