עוד בעניין נטישת ראס סודר
פרסומיי על נטישת המתקנים בראס סודר בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים עוררו תגובות רבות. אנשי חטיבת הצנחנים 35 זוכרים את האירוע בנוסח מסוים, ואילו אנשי יחידה 838 של חיל-הים, שנטשו את בסיסם בראס סודר, זוכרים דברים אחרים. ממש ראשומון – כמעט כמו בכל אירוע.
יחידה 838 הוקמה בשנת 1968, כדי להפגין נוכחות בגזרה מראס סודר עד לאי גרין במפרץ סואץ; למנוע חדירות מודיעין והברחות; לחפש גופות טייסים שמטוסיהם הופלו לים באש מצרית; לעצור ספינות שחצו את קו האמצע במפרץ סואץ, או לגרשן; תצפיות במוצבים לאורך תעלת סואץ; ואבטחת מכליות בצפון מפרץ סואץ. סרן יואל פלג קיבל את הפיקוד על היחידה בסוף ספטמבר 1973.
ארמיה 3 המצרית נעצרה כעשרה ק"מ מצפון לבסיס בראס סודר, ולא היה כל כוח ישראלי שימנע ממנה להתקדם ולכובשו. לטענת אנשי חיל-הים, מפקד הבסיס קיבל הודעה, שהחי"ר והמודיעין עוזבים. המוכ"מות פונו לאבו רודס ומשם לשארם-א-שיח'. פלג נשאר עם צוות מצומצם בבסיס. כוח של תשעה טנקים טירן (T-55) נשלח משארם-א-שיח' להגן על מחנה ראס סודר, אך רק שני טנקים הגיעו למחנה.
ביום שלישי, תשעה באוקטובר, בערב, הגיעה פקודה מרפידים להתפנות מהבסיס, כיוון שהיה מידע, שהמצרים מתכננים פשיטת קומנדו על הבסיס. פלג דיווח על כך למפקדת חיל-הים, שהורתה לו להתפנות ולחבל בציוד, מבלי שמחלקת אג"ם/מבצעים במטכ"ל ידעה על הוראת הפינוי. בשעה עשר בלילה יצאו אנשי יחידה 838 מבסיסם, והשאירו חלק גדול מהציוד בבסיס. השיירה נעה בלילה, והגיעה לפנות בוקר לאבו רודס. בעשרה באוקטובר הפציץ מטוס טופולב מצרי את המחנה, וגרם נפגעים לצנחנים. "לאחר כתשעה ימים חזרנו לראס סודר ומצאנו בסיס, שנהרס על-ידי כוחות החי"ר [הצנחנים – אב"ץ], שעברו או שהו במקום. החזרנו לכשירות את המכ"ם, את הקשר ואת הציוד, שלקחנו בזמן הפינוי", כתב פלג.
הודרו
אוגדה 146, העתודה המטכ"לית, בפיקוד תא"ל מוסה פלד, הגיעה מהימ"ח במחנה עופר בפיקוד המרכז, והצטרפה למתקפת-הנגד של פיקוד הצפון בגולן. תוך כך, החליט מפקד האוגדה לספח את גדוד 288 בפיקוד סא"ל צבי דהב, גדוד הסיור (גדס"ר) האוגדתי, לחטיבת השריון 205 'אגרוף הברזל' בפיקוד אל"ם
יוסי פלד.
חטיבה 205 לחמה בכוחות הסוריים, שכבשו את דרום רמת הגולן, וכבשה מחדש את השטח, שנפל לידי הסורים בשני ימי הלחימה הראשונים. בשנים-עשר באוקטובר הועברה החטיבה לפיקוד אוגדה 210, והשתתפה בקרבות נגד הכוחות העירקיים ב'מובלעת' הסורית.
גדס"ר 288 הודר מסיפור המלחמה של חטיבה 205. אפילו השתתפות כוחות הגדס"ר בכיבוש תל פארס לא הוזכרה כלל. על התל הציבה חטיבה 205 ציון לכיבושו, שבו מוזכר רק סרן (מיל') אסף קוטף, מפקד צוות סיור בחטיבה, תושב רמת הגולן, שהכיר היטב את התל, ועוטר בעיטור העוז על חלקו בקרב.
ב'בודדים על התל' – פרסום, של מפקדת קצין החינוך הראשי (קח"ר), המתאר את הקרב על תל פארס, אין מוזכר גדס"ר 288 כלל. בשנים האחרונות פנו אנשי 288 ללשכת הרמטכ"ל ולמפקדת קח"ר בתביעה לתקן את המעוות. אחרי בדיקות וניסיונות להוריד את אנשי הסיור מהעץ שעליו טיפסו, הודו אנשי מפקדת קח"ר בטעותם, ואמרו שהטעות תוקנה. כשביררו אנשי הגדס"ר מתי תוקנה הטעות ואיך, התברר להם, שלא הוצא שום תיקון, אלא מפקדת קח"ר מתכוונת להוציא חוברת מתוקנת (?) רק בשנת 2023, במלאת חמישים שנה למלחמה. ועד אז, כנראה, כמאמר הפתגם – ימותו הכלב, או השיח'.
סיפורים
בכשלושים שנה של סיפורים ביססו מפקדי גדוד הצנחנים 890 את המיתוס, שכבשו את החווה הסינית במערב סיני, ולא הזכירו כלל שגדודם לא הגיע במלחמה לחווה, שנכבשה על-ידי חטיבת השריון 14 בפיקוד אמנון רשף.
לדורות של ישראלים ושל לוחמים בחבגדוד 890 ובחטיבת הצנחנים 35 הונחל המיתוס השקרי, שחיפה על כך שגדוד הצנחנים לא הצליח לפעול מול אש יעילה מצרית; חולץ מ'טרטור' 42 – המקום, שהמצרים עצרו אותו, בידי כוחות אחרים; את פצועיו חילצו יחידות של מילואי חרמ"ש; והוא הותיר את הרוגיו בשטח, והם חולצו משם רק כעבור כמה ימים בידי אנשי הרבנות הצבאית.
עשרות שנות האלם הבלתי-מובן של חטיבה 14 העלימו את חלקה בלחימה, ועזרו לבסס את המיתוס, שהצנחנים כבשו את החווה הסינית. כיום התעדן סיפורם של מפקדי 890 דאז, והם מנפקים סיבה טקטית להימצאותם במקום – כביכול, הם אבטחו באש את מעבר כוחותינו בציר 'עכביש' – ציר הצליחה – המרוחק כמה מאות מטרים מ'טרטור' 42. איך עשו זאת עם הנשק הנחות, שהיה בידי 890 – קומץ מקלעים מאג, רובים FN ותת-מקלעים עוזי? כנראה, נרשום זאת כעוד נס שאירע לכוחותינו...
לא הגיעו לחרמון
מבצע 'קינוח', שסיים את הסאגה של נפילת מוצב החרמון, תוכנן היטב על-ידי פיקוד הצפון, על-ידי מפקדת קצין הצנחנים והחי"ר הראשי (קצח"ר) ועל-ידי חטיבת מילואי הצנחנים 317 הנשר בפיקוד אל"ם חיים נדל. הצנחנים נועדו לעלות למרומי החרמון במסוקים, ולכבוש את המוצבים הסוריים ואת המוצב הישראלי מלמעלה למטה.
הצנחנים עשו את המבצע בהצלחה גדולה, והתקדמו לעבר המוצב הישראלי. בינתיים לחצה חטיבת גולני, שנכשלה בניסיונה לשחרר את החרמון בשמונה באוקטובר, על תא"ל קותי אדם, סגן אלוף פיקוד הצפון ומפקדה הקודם של החטיבה, שניהל את הקרב בפיקוד הצפון, כדי שהיא תשחרר את המוצב הישראלי ולא הצנחנים. לפיכך, עצר פיקוד הצפון את הצנחנים לפני המוצב הישראלי, והותירו לכיבוש על-ידי לוחמי גולני, שעלו על המוצב מלמטה (כמעט כמו בשמונה באוקטובר).
הקרב של גולני, בניגוד לקרב הצנחנים, היה עקוב מדם. עשרות מפקדים וחיילים נפצעו ונהרגו עד שגולני הניפה את דגלה על המוצב הישראלי. מאז נשכחו הצנחנים, שלא דאגו להנציח את לחימתם ב'קינוח', ושחרור המוצב נזקף בדעת-הקהל רק לזכות גולני. את התותחנים, שנתנו סיוע אש ל'קינוח', שכחו, כרגיל.
מסקנה ישנה, שלמדו עשרות יחידות: מי שאינם דואגים להנצחת פועלם, נשכחים, או מושכחים. במלחמת יום הכיפורים היו רק מעט הצלחות; ולפיכך, מנכסות יחידות אותן, ללא בושה, תוך הדרת אחרות.
