מערכת עשיית הצדק נמצאת מזה שנים במדרון חלקלק, הקרוי אמון הציבור. לא נעסוק כאן בניתוח התהליך המורכב, גם לא בסקרים שבוצעו לאימות מסקנה זו. לעובדת קיומו יש שני גורמים אחראיים. הראשון קוראים לו ביהמ"ש העליון, הנוהג לפי כלל ברזל שאין עליו ערעור: אחרַי המבול. ולמי שמפקפק אציע: אנא עברו על רשימות פלשתינים שזכו באזרחות ישראלית ונעצרו אח"כ בשל עיסוק בטרור
1. כן. חלק משמעותי מהם זכו באזרחות זו באישור הבג"ץ, שניתן להם, כתוצאה מערעור על סירוב מוקדם יותר של הרשויות.
באשר למגורים בישראל "סתם" הרי שחלקם אינם ניתנים לספירה מדויקת (הפזורות הבדואיות) אבל קיימות הערכות סבירות באשר למספרם. מדובר ב-200,000 איש שנספחו לישראל בשל מצוות "איחוד משפחות". נאמר בעדינות: זכות השיבה וכל ההטבות הכרוכות בעקבותיה (ביטוח לאומי והטבות סוציאליות אחרות), מתממשת, יומיום ושעה שעה, אומנם באיטיות אבל בשיטתיות, עקב בצד אגודל ממש לנגד עיננו, כאן בישראל, ולא בפלשתין. ואחת הסיבות, כבר אמרנו: הביטוח הלאומי. למה לא?
מי האחראי: הבג"ץ - הוא ואין-בלתו
הגורם השני בירידת קרנה של מערכת זו, הוא מי שהייתה ראשת פמת"א, מהבכירות שבמערכת המשפטית. שמה
רות דוד. השופט
דוד רוזן, כן, אותו שופט ששלח את ראש ממשלת ישראל
אהוד אולמרט לכלא, והיום מכהן כנציב התלונות על הפרקליטות, שוטח, בעזרת שני מראייניו, יהודה נוריאל וטובה צימוקי, (
ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 24.1.2020), מסכת מעשים של שחיתות שריחה נישא למרחוק:
"פרשת רות דוד תלויה עד עתה מעל לראשה של המערכת כולה, כחרפה גדולה. רובה ככולה לא ידועה לציבור. שחלקו משוכנע שהיא כלל לא הועמדה לדין... פנו גם אלי שמשפטה נמשך יותר מדי זמן. פניתי לבדוק. לא נתנו לי... ומוסיף רוזן: "פרשת רות דוד היא אחת הפרשות הכי מחפירות שפגעו בפרקליטות בצורה הקשה ביותר. נפגע אמון הציבור בקודש הקדשים של מערכת המשפט".
מערכת המשפט הייתה בבת עינינו שנים רבות. לא עוד. עתה היא עושה הכל כדי לערער את המוסכמה הזו מן היסוד.
24.1.65 - פטירתו של וינסטון צ'רצ'יל
בימים אלה מלאו 65 שנה לפטירתו של אחד המדינאים (24.1.2020), החשובים ביותר במאה ה-20:
וינסטון צ'רצ'יל, פוליטיקאי, שמרן, לכאורה מן השורה, אלא שהתפקיד אותו מילא, במהלך שנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, הפך אותו לאדריכל הניצחון על גרמניה ולאחד מגדולי המדינאים במאה ה-20. גם כשרונו הרטורי היה יוצא דופן ונשק עיקרי במאבקים שניהל על דעת הקהל.
צ'רצ'יל, כמדינאי, התעלה על רבים אחרים בתקופתוֹ. אבל בכל הקשור להחלטותיו הצבאיות היה פחות מזהיר. הוא הושפע מתורתו של הפרשן הידוע לידל הארט, בדבר עקרון הגישה העקיפה כמהלך מכריע במלחמה, אבל נכשל ביישומה הנכון של תיאוריה חשובה זו, מספר פעמים. הראשון שבהם, כמעט קטע את הקריירה הציבורית שלו, כאשר יזם, כשר הימיה, על-פי מיטב כללי הגישה העקיפה, את מערכת גליפולי (אפריל 1915 - ינואר 1916). הקרב שניטש בין כוחות האימפריה הבריטית (בסיוע צרפתי) לבין הצבא העות'מני, על חופי טורקיה האירופית, הסתיים במפלה בריטית מהגדולות שנחלה הממלכה המאוחדת.
במערכה זו השתתף, כחלק מהצבא הבריטי, גם גדוד נהגי הפרדות העברי. שמונה מאנשיו נהרגו ו-55 נוספים נפצעו. הגדוד מנה כ-650 איש. כשלונו זה של צ'רצ'יל גרם שיאבד את מושבו בפרלמנט. בשנת 1917 שב לשרת כשר המושבות בממשלה הבריטית.
בשנת 1921, ביקר צ'רצ'יל במושבות היהודיות בארץ ישראל. במהלך ביקורו הדגיש את מחויבותה של בריטניה לעם היהודי כפי שהיא מעוגנת בהצהרת בלפור. צר'צ'יל הבהיר כי זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, מקורה בזכותו ההיסטורית על חבל ארץ זה. בשנת 1924 הוא שב לשורות המפלגה השמרנית ומונה לשר האוצר בממשלתו של סטנלי בולדווין. בתפקיד זה כיהן עד שנת 1929.
בפעם השנייה נכשל ביישום התיאוריה האמורה, כאשר עמל (והצליח), לשכנע את הנשיא האמריקני תיאודור רוזוולט לפלוש לאיטליה דרך סיציליה הכבושה. הוא סבר, שוב, שניתן יהיה בכך לקצר את המלחמה בזכות גישה מקדימה אל גרמניה מדרום-מזרח. בכך, סבר, ניתן יהיה גם לחסום את ההתקדמות הרוסית הצפויה ממזרח, גם לקצר את משך הלחימה במערב, משום שגרמניה תיאלץ להפנות כוחות ניכרים על-מנת לבלום את הפריצה של בעלות הברית מאיטליה. שני המנהיגים הופתעו מעוצמת הלחימה וההתנגדות הגרמנית באיטליה. הלחימה התארכה מעל לצפוי (כשנה ומחצה), ריתקה כוחות גדולים ולא הסתיימה אלא במועד הכניעה הכללית הגרמנית בחודש מאי 1945.
אבל כישלונו העיקרי של צ'רצ'יל, לפחות מנקודת הראות של העם היהודי, היה בכך שלא הצליח להביא למימוש פקודתו להפציץ את מחנה אושוויץ ואת מסילות הברזל שהובילו אליו. בנושא ההפצצות גם היו מדי פעם חילוקי דעות בין צ'רצ'יל לבין מפקד כוח המפציצים, גנרל ארתור האריס ("The bomber").
צ'רצ'יל נבחר בשנית בשנת 1951 לראשות הממשלה הבריטית. אולם לקה בשבץ מוחי ב-1953. מאז בריאותו הלכה והידרדרה. בשנת 1955 נאלץ להתפטר מראשות הממשלה. הוא הלך לעולמו כאמור, בשנת 1965, בהיותו בן 90.
