עסקת המאה של
דונלד טראמפ גורמת לנו לחשוב מחדש על האופן שבו אפשר להביא את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לכדי פתרון. עד עתה כיוון המחשבה היה לנסות לעשות שלום בעזרת דיון עם הצד השני והבנה שהמציאות מחייבת להגיע לפשרות כואבות, ומתוך מחשבה זו - להגיע לשולחן המשא-ומתן. הבסיס היה:
א. להבין כי המצב הנתון אינו יכול להימשך כמו שהוא עכשיו וכי אי-אפשר להמשיך לשלוט על עם אחר.
ב. לראות את נקודת המבט גם של הצד השני ואת צורכו למדינה משל עצמו ולהגדרה עצמית.
ג. להוות חיזוק למתונים מהצד הפלשתיני ולהחליש את הקיצונים; עצם כניסה למשא-ומתן עם המתונים מחזק אותם ויוצר אצלם לגיטימציה פוליטית להנהיג כיוון שבכך הם מביאים תקווה ותוצאות אמיתיות לעם, אשר יעדיף מדינה על פני מאבק מזויין עבורה.
ד. לעשות כל שניתן על-מנת לסיים את שפיכות הדמים תוך ידיעה מראש כי בליעת גלולות מרות הינה חיונית על-מנת להביא משא-ומתן להבשיל לכדי חתימה, ולקבוע קו יסוד אשר לפיו דם קדוש יותר מאדמה ומתוך כך להכיר כי קווי 67' הם נקודת מוצא ראשונית ובסיסית לאופן שבו תראה המפה לאחר הסדר קבע וכי ניתן לשנות ולשחק במפה זו במטרה להגיע למצב שבו שני הצדדים יוכלו לחיות איתה בשלום.
ה. לא לסכן, בשום אופן, את האינטרסים הביטחוניים הישראלים, תוך מתן מענה לשאיפות הלאומיות של הפלשתינים ככל שניתן.
ו. להכיר כי אחד האינטרסים של מדינת ישראל הוא שמירה על הרוב היהודי-דמוקרטי במדינה וכי היפרדות מהצד השני נחוצה לביטחון ישראל הן מבחינת יצירת גבולות רשמיים למדינה והן על-מנת להפסיק את הטרור, שכן אם הפלשתינים יחתמו על הסכם המבטל כל דרישות עתידיות מצידם, יקבלו מדינה משל עצמם ויוכלו לטפל בסוגיות הפנים של החברה הפלשתינית - לא תהיה סיבה להמשיך את הטרור, וגם אם ימשיכו, תיווצר לגיטימציה כלל עולמית לחופש פעולה שלנו בלחימה נגד הטרור; להנהגה הפלשתינית יהיה גם אינטרס לסכל טרור מכיוון שהדבר גם יסכן את שלטונם וגם הקהילה הבינלאומית לא תראה זאת בעין יפה. על כן יש צורך כי הקהילה הבינלאומית תיקח ערובות מהפלשתינים בתמורה לסיוע, ותיתן דרישות ברורות שאם לא ייענו יביאו לסנקציות.
ז. לנצל את ההזדמנות על-מנת לנסות ולהגיע לשלום כולל עם מדינות ערב המתונות.
עסקת המאה מציגה אסכולה שונה: אמירה ברורה לפלשתינים כי החמצת ההזדמנויות שלהם באופן שיטתי אינה נעלמת מן העין וגלוי וידוע לכל שלמרות שהציעו להם הצעות מופלגות - סירבו להתפשר ואין הם מראים רצינות אמיתית וכנה להגיע לשלום. על כן, על-פי אסכולה זו, אם סירבו לפשרות בפעמים קודמות - יקבלו פחות גזרים בפעם הזאת; ואם יסרבו גם הפעם - אולי יקבלו עוד יותר פחות בפעם הבאה, אם בכלל תהיה פעם הבאה, כך שכדאי להם להזדרז ולקפוץ על ההזדמנות. אם פעם השיטה של הפלשתינים הייתה לבקש עוד ועוד תוך מינימום מוכנות לתת, אזי אסכולה זו גוזרת עליהם עונש על כל הפעמים בהם היו חמדניים מידי. בנוסף, עסקת המאה הינה חד-צדדית, ובעצם הצדדים בה הם למעשה רק ישראל וארה"ב ולא ישראל והפלשתינים בתיווך ארה"ב. קיימת פה קביעה, ללא כחל ושרק, שארה"ב מתייצבת לצד ישראל ואין לפלשתינים לגיטימציה לבוא בדרישות משל עצמם.
אז איזו גישה כדאי לישראל לאמץ, הרי בסופו של דבר עסקת המאה הינה בגדר טיוטה ראשונית ומפורטת ביותר המציעה עצמה כבסיס לשיחות וניתנת לשינויים ככל שיסכימו על כך שני הצדדים. האם הגישה הגורסת כי יש להגיע למשא-ומתן בלב שלם ובנפש חפצה ולהתחיל שיחות כנות וישירות שערך התקווה לשני העמים הוא קו היסוד בהן, או שמא לבוא לפלשתינים מנקודת חוזק ראשונית אשר לא נותנת להם אפשרות מיקוח?
יש לציין שהאסכולה הראשונה לא מוצתה:
יצחק רבין נרצח ותהליך השלום נגדע באיבו; אולמרט, עקב עיסוקו בשחיתות, נאסר, והתהליך שהתחיל עם הפלשתינים נקטע. עוד יש לציין כי תהיה זו כמעט התאבדות מצד הפלשתינים להגיע לשיחות על-רקע עסקת המאה, שכן אם יעשו זאת, תילקח מההנהגה שלהם כל לגיטימציה להנהיג ואף תסתכן בהשתלטות חמאס על הגדה.
כך או כך, שתי האסכולות מציגות חתירה כזו או אחרת להסכם קבע ולהיפרדות מהפלשתינים. ולמרות ששלום נתפס כערך המיוצג בצד השמאלי של המפה הפוליטית, העסקה המדוברת דווקא קורצת בהרבה יותר לימין, ובכך היא מביאה מהפכה תפיסתית של ממש. גם אם תוכנית טראמפ אינה ריאלית, לפחות היא גורמת לכך שבאיזשהו אופן, שלום היא כבר אינה מילה גסה. יותר מזה - עסקת המאה נוטעת בלב הקונצנזוס הימני את רעיון השלום.