משבר הקורונה: אבחנות ולקחים

עם ישראל ניחן בתכונות טובות רבות, שהקנו לו שרידות לאורך 200 דורות וכושר השתקמות מאסונות שפקדו אותו במהלך ההיסטוריה הארוכה והמפותלת שלו. אולם, חידוש החיים הלאומיים במדינה ריבונית, בעת הזו, חושף גם חולשות שחיי הגלות הסתירו. בהוויה הרגילה של כ-70 שנות עצמאות, היו אתגרי התקופה אלה שחשפו חלק מהחולשות הסמויות ואז מופיע משבר הקורונה, ראשון מסוגו ויחיד במינו עד כה, ושופך אור בוהק על שתיים מהן: אינדיבידואליזם מופרז שמלווה בחוסר משמעת ציבורית עד כדי הפקרות ו"אילתוריזם" - רתיעה מתכנון לטווח ארוך והדחקה חריפה עד כדי שאננות ואנרכיה של אתגרים חזויים, עד שאלה הופכים לאיום מיידי ממש.

ביטוי מובהק לכשל הראשון (היפר-אינדיבידואליזם) אנו מוצאים באופן בו מתנהל הציבור הישראלי בכלל והקבוצות הייחודיות בו (חרדים וערבים), בהתייחסותו לחוקים, תקנות והוראות שמפרסמות הרשויות המוסמכות בישראל, כמסגרות להתנהלות תקנית, שווה לכל אזרח ומחייבות. אנו נתקלים, בזלזול, בהתחכמויות, בניסיונות הונאה ואף ב"דווקאיזם" לשמו - עשייה מכוונת בניגוד להוראות. דומה שהמרכיב האקסצנטרי ביותר בהתנהלות זו הוא התעלמות מהעובדה שתכלית ההוראות היא שמירה על המרחב הציבורי ובמסגרתו שמירה על כל אזרח בנפרד מתוצאות הרות אסון. התחושה שהשלטון הוא תמיד זר ותמיד נגדנו, (משקע מובהק של חיים (גלותיים) תחת שלטון זר ולרוב עוין, לצד ביטוי לחוסר אמון ביעילות ומקצועיות הממשל הישראלי עצמו), דוחפים מגמה זו. אימות לכך אנו מוצאים במגמה השלילית, המבקשת להכפיף כל אירוע גדול לשליטה ופיקוד של צה"ל. אצל הציבור הכללי מבטא הדבר גם ביטחון עצמי מופרז וחסר יסוד ממשי ובקרב הציבור החרדי, מדובר בחוסר אמון בכנות הכוונות של הממסד החילוני. מבחינה זו, גם העובדה שבראש מערכת הבריאות עומד בפועל שר חרדי, אין בכוחה לשנות את גישת "חשדהו" ו"חשדהו" של ציבור זה כלפי הממסד החילוני. מכאן, שאחד האתגרים הלאומיים שמוטל על הנהגת המדינה, כלקח מודגש מאירוע הקורונה, הוא לעצב מודוס אופרנדי שישנה את ההיבט השלילי של ההוויה ההיפר-אינדיבידואליסטית ממציאות שבה חוסר אחריות והעדר משמעת ציבורית היא נורמה שכיחה למציאות של אחריות אישית מונחית תרבות ואוריינטציה חברתית.

האילתוריזם, אם נרצה או לא נרצה, הוא היסוד החשוב ביותר בתכונה הלאומית שהפכה את ישראל למדינת "סטארט-אפ". אולם זו גם התכונה שמנעה בעדה עד כה, ברוב המכריע של המקרים, מלנצל את הסטארט-אפיזם כמנוף לארגון מחדש של המשק, הכלכלה והתעסוקה סביב טכנולוגיה מתקדמת וענפי-עיסוק שיש בהם פוטנציאל גבוה לפתור גם בעיות חברתיות יסודיות. דוגמה לכך הוא תמהיל עיסוקים חדש ומתקדם, שביכולתו לשלם שכר גבוה יותר לעובדים וכך לעצב פילוח חדש של חלוקת העושר הלאומי במדינה. להערכתי, זהו אולי המנוף החשוב ביותר העומד לרשות מדינת ישראל ליצירת השינוי הנכסף כל כך לצד האוטומציה, הסייבר, המיקרוביולוגיה והרפואה ומקצועות השירות למיניהם. האילתוריזם גורם ליזמות אינטנסיבית אך קיצרת-טווח. יזמות זו משקפת גישה המזהה הזדמנות עסקית או צורך ציבורי, מחפשת להם מענה טכנולוגי-קונספטואלי מהיר וחדשני, מוכיחה בעבודה מאומצת וקצרה יחסית בזמן ומוגבלת בהשקעה "פיסיבילית" (משפט קיום)¹ של המענה, מבצעת "יציאה עסקית רווחית" (EXIT) מהמיזם וממשיכה הלאה לעבר האתגר הבא.

את האילתוריזם בצורתו השלילית אנו מוצאים במשבר הקורונה בהכנה הבלתי מספקת של מערכת הבריאות - מערכת מצילת חיים - למצבי משבר.² אנו מוצאים אותו פעם שניה בדרכי הטיפול וההתמודדות בפועל של רשויות הממשל עם התכונה הראשונה הנ"ל של הציבור הישראלי, אף שזו אינה זרה לאיש. חוסר המשמעת שגילה הציבור בפורים האחרון ולמעשה עד לימים האחרונים בהם החלה המדינה באכיפת סגרים מחמירים על הציבור בגלל עליית קצב ההידבקות במחלה, הוא הביטוי המובהק לכך.

לפני אירוע פורים, נראה היה שהתגובה המהירה להופעת המגיפה בסין מצד ראש הממשלה והממשלה, תאפשר להימנע מהשבתת המשק ותצמצם את היקף הפגיעות הישירות שלה בחולים ונפטרים. חוסר המשמעת סיכל אפשרות זו, חייב סגר חמור יותר והגדיל את היקף הנזקים למשק. עד מהרה החילונו נחשפים ללשונות הרעות בתקשורת הישראלית כשהן מדברות על "ועדות חקירה" ועל מיצוי הדין עם פלוני או אלמוני, דווקא מבין אלה שתרמו רבות למיזעור הנזקים. הלשון המורעלת של ה- P.C. הופיעה שוב במערומיה בתקשורת שלנו בהנהגת אותם "מעצבי דעת-קהל" שליליים שהכרנו.

על הביטויים האינדיבידואליים של התכונות הישראליות השליליות כפי שבאו לכלל ביטוי במשבר זה עד כה, עמדנו לעיל. תכונות אלה משליכות גם על הפן הציבורי. אחת הפעולות המתחייבות בעת משבר לאומי, הוא מינוי מטה מתאם ומבצע ארצי. רוב מכריע של משרדי הממשלה אינו בנוי לניהול בפועל של משברים נוסח הקורונה. צה"ל ופיקוד העורף בנויים לכך, אולם להם תפקיד במשברים ביטחוניים ועליהם לכוון עצמם לכך ולמקסם את יכולותיהם וידיעותיהם במגמה זו. פיקוד העורף משובץ בתפיסה הצה"לית, שעיקרה אוריינטציה כלפי חוץ. במשבר לאומי מקומי דוגמת הקורונה, מוקד העשייה ואופיה הם עם הפנים לחברה האזרחית בגבולות מדינת ישראל. פיקוד העורף מושתת ביכולותיו על היכולות הצה"ליות הכוללות ובצדק, ובנוי לפעול בתאום עם צרכי צה"ל כשצרכים אלה עדיפים על אחרים, מפני שכל מסגרת קרובה אצל עצמה.

אין פרוש הדבר שפיקוד העורף אינו יכול לסייע גם במשברים אזרחיים, פנימיים. הוא יכול וצריך. סביר להניח שבמלחמה, יהיו כל המאמצים הלאומיים מתואמים ע"י צה"ל, בגלל אופי האירוע, חומרתו ממדיו וגבולותיו. אולם במשברים אזרחיים, חייבת לדעתי להיות בנמצא רשות אזרחית ("מל"ח", מל"ל, משמר אזרחי מוכלל או כ"ב), שתקבל אחריות ביצוע כוללת לתכלול האירוע, ותשאב את הידע המקצועי הרלוונטי מנציגות בכירה מצומצמת של המשרד או המשרדים הממשלתיים הנוגעים. היסוד המונח בבסיס גישה זו הוא התמחות, התמקצעות והתמקדות במשברים בעלי אופי שונה, כאשר כל מסגרת מאומנת ומסונכרנת להשתלב, על-פי החלטת ממשלה, בפעולות רעותה.

הלקח החיוני הנוסף הוא כורח אכיפת ההחלטות. ככלל, לא ייתכן שהוראות ראש הממשלה והממשלה הופכות "בתרגום חופשי" של הציבור או חלק ממנו להמלצות. עוד פחות סביר שזו תהיה המציאות בחירום אזרחי או צבאי. חובה להגביר את האכיפה, וזאת ניתן לעשות בשלושה אופנים: הסברה, אכיפה בפועל הכוללת ענישה וחקיקה שמעצימה את שתי הפעולות הקודמות. ראינו שאיכות האכיפה נשחקת כאשר ההוראות אינן חד-משמעיות או ברורות לציבור. ראינו שהתקשורת הישראלית איננה מוסיפה לבהירות, משום שהיא פועלת על-פי ניגודי אינטרסים מובהקים: - מצד אחד, להיות הראשונים שיפרסמו ידיעה, גם אם היא אינה סופית, אינה שלימה או אינה מדויקת (אפקט הפייק ניוז חזק כאן במיוחד). מצד שני, רמת השליטה בחומר והבנת הסוגיה שעל הפרק אצל הכתבים, במיוחד בנושאים מקצועיים (למשל, רפואה), אינה מושלמת, ומרווח הטעות מבלבל את הציבור לא פעם יותר משהוא עוזר לו ע"י חזרה על הדברים. מצד שלישי, להשלמת המידע ויצירת אותנטיות ודימוי, מזמינות הרשתות מומחים מקצועיים או פרשנים סמי-מקצועיים ומראיינות אותם בזמן אמיתי. ראיונות אלה הם הזדמנות להבעת ביקורת מיותרת, חילוקי דעות מקצועיים וחילוקי דעות אישיים, חשבונות מוסדיים ועוד - כל אלה מיותרים כאשר הציבור בלחץ ובאי-ודאות.

מכאן מתבקשת המסקנה שבמשבר ליד דיווחים תקשורתיים, חייבים לעמוד גם דיווחים רשמיים של הממשלה או המשרד הממונה מטעמה. אלה חייבים להיות חדים, פשוטים, עובדתיים, בדוקים ולהתפרסם במועדים ידועים לכול וקבועים (דיווחים רגילים), ודיווחים אד-הוק (מיוחדים או דחופים). חשוב במיוחד להבהיר לציבור במדויק, לאחר מחשבה והחלטה מושכלות ומוקדם ככל האפשר אותם פרטים המשליכים על סדרי החיים והמגבלות החדשות שעליהן מחליטים הגורמים המוסמכים. כבר עתה ברור שהיכולות והשיקולים המקצועיים של עובדי מערכת הבריאות עמדו על הגובה, צמצמו את היקף הנזקים והתוו אסטרטגיה נכונה לשלב הראשון של ההתמודדות עם התפשטות הקורונה.

איכות המערכת ובמיוחד של האנשים המאיישים אותה, צמצמו את היקף הנזקים לציבור, ואפילו ספגו ועודם סופגים חלק מהחוסרים והכשלים של ניהול לקוי במשך שנים רבות. לאור הצפי שנגיף הקורונה טרם הפגין את מלוא יכולותיו ועוצמתו ואנו צפויים להפתעות נוספות ממנו בדמות חיסון או מוטציות חזקות יותר, עליה להפוך את הלקחים שהצטברו וממשיכים להצטבר לתוכנית פעולה מזורזת לחיזוק והעצמת מערכת הבריאות שלנו. בפועל זוהי מלחמה ביולוגית וככזו היא מתנהלת בזירה האזרחית. התמודדות המתבססת על סגירת אנשים בביתם והפסקת הפעילות המשקית בהיקפים עצומים, יכולה בנקל להפוך, גם אם היקף הפגיעות נמוך יחסית, ל"נצחון פירוס". הרס הכלכלה עשוי להיות חמור יותר אפילו מפגיעה אזרחית משמעותית בנפש. לפיכך, לדרכי היציאה ממשבר זה חשיבות לא פחותה מדרכי השבתת הכלכלה, ואולי אפילו חשובה יותר. קיימים לא מעט גורמים שמביעים חשש מפני התוצאות הכלכליות של השבתת המשק, משום שעל הנייר מדובר באובדן תל"ג במספרים גדולים - עשרות מיליארדי שקלים. כאן חובה לעמוד על שלושה היבטים שיעמדו למבחן בתהליך היציאה: א. סדר היציאה ב. מועד היציאה ומשך ההשתקמות של כל אורגן משקי ג. אופי היציאה - עד כמה תחזיר אותנו היציאה למשק שאותו עזבנו, או תעתיק אותנו למציאות חדשה, טובה ומתקדמת יותר. אין שום אסון אמיתי בכך שארגונים כלכליים כושלים יפסיקו להתקיים. בעובדיהם יש לטפל ובמידת האפשר למצוא להם עיסוק חלופי. אולם, הם כשלעצמם אינם כורח המציאות.

הפסקת הפעילות מלווה בהוצאות ענק, והיציאה תהיה כרוכה בהוצאות גדולות נוספות. מכאן שככל שנדע לסנכרן את הדברים ולמנפם לקידום המשק, יהיו ההוצאות יותר בבחינת השקעות ופחות בבחינת אובדן ערך משקי. אסור להתבלבל בתהליך היציאה בין בריאות, תמ"ג (או תל"ג) לבין היכולת להחזיר ארגון עסקי לפעילות למקוטעין. לא תמיד קיימת אפשרות להפעיל ארגון עסקי למקוטעין, ואת הפן הזה יש להשאיר להנהלות ולמועצות המנהלים. על הממשלה להתוות את דרכי ההחזרה לפעילות שתאפשרנה גמישות מירבית בהחלטות התפעוליות למפעלים והנהלותיהם, שיתגמלו יחידים וחברות שישפרו את המיצוב הכלכלי-עסקי-תעסוקתי שלהם, שיזהו בהקדם עסקים שלא יוכלו או לא רצוי שישתקמו ולהציע להם פיצוי הולם או חלופה, ויפשטו תהליכים משקיים-כלכליים אלו.

הממשלה היא המתכללת הראשית במשק. עליה לקחת בחשבון שהמשק רווי אינטרסים מנוגדים. אסור שהקריאות לחדש את הפעילות המשקית תאפלנה על הסיכון הלא מבוטל, ששגיאה בתהליכים אלה עלולה לחדש את תהליכי ההדבקות בקורונה ולהסיג את המשק במהירות למציאות אסונית.