|
|
[צילום אילוסטרציה: אביר סולטן/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בשבת זו אנחנו קוראים בתורה שתי פרשות והמכנה המשותף לשתיהן הוא דיני טומאת אדם שנטמא מעצמו, לא ש"נדבק" מטומאה חיצונית, מה שנקרא בלשון חז"ל "טומאה יוצאה לו מגופו". יש כמה דרגות בטומאה והכי קשה זה טומאת מת, הוא מכונה "אבי אבות הטומאה" כי טומאתו משפיעה על כל הסביבה ומטמא אפילו מי שנמצא איתו תחת אותה קורת גג גם בלי שנגע בו. החומרה הזאת לא נמצאת בטומאות אחרות, כגון נבלות ושרצים או להבדיל טומאת זיבות או נידה, היא קיימת במת וגם במצורע. במסגרת זו לא נוכל כמובן להקיף את כל דיני הטומאה וגם אין זה עניינו של טור זה. אנחנו מתעניינים בפרשת השבוע בהקשר האקטואלי שלה והשבוע נראה שהקשר הדוק מאוד.
ככלל, טומאה וטהרה הם מושגים על שכליים, כמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות: דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו. ואמנם בשום מקום לא מצאנו שהטומאה מתבטאת בשינוי גופני כלשהו, הכל בתחום המופשט. גם אין ציווי לאדם להימנע מטומאה, כגון להתעסק בקבורת אדם שמת (ואדרבה, זו מצווה גדולה) או להבדיל, להתפרנס מעיבוד עור של נבלה. ועם זאת, לטומאת צרעת היחס הוא שלילי באופן קיצוני, כמעט כמו טומאת מת. וצריך להבין מה הקשר, מה הדמיון ביניהם. מעיון קפדני וחיפוש המכנה המשותף לטומאות השונות עולה שבכל הטומאות מדובר בסוג של מוות, גם אם מוות חלקי, ומצורע זה הכי קרוב למוות סופי.
ובתחום ההלכתי יש דבר כזה מוות חלקי, כמאמר חז"ל ביחס לנזקי גוף שונים: מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. שיכול מישהו לגרום נזק, נניח נכות שמהותה הוא מוות חלקי, וגם עליו יתחייב לפצות. עם זאת יש כמה מצבים אנושיים שלגביהם נקבע כי האדם חשוב כמת ואחד מהם הוא המצורע. הסברים רבים ניתנו לקביעה זו ביחס למצורע ואחד הבולטים שבהם הוא הפירוד והריחוק שגרם בין בני אדם. כי 'מצורע' נדרש בחז"ל נוטריקון, 'מוציא רע'. שפיו מוציא דיבורים רעים על זולתו ובכך הוא גורם לזולת פגיעה שאין בידינו לשער את עוצמתה. וגם אם ירצה הרי אין בכוחו לתקן את אשר קילקל בדיבורו הרע, שכן דבריו הגיעו לכל מקום ואין שום דרך לאיין את הדברים שהתפרסמו.
לבחור בחיים
הנה הסבר של ה'כלי יקר' לנאמר במדרש, שאין תקנה למספר לשון הרע: ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו; וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי? כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזה נכבד, עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיוות, על כן דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה לִמְסַפְּרוֹ. אבל מעבר לפגיעה הקשה בזולת, המדבר רע מעיד על עצמו, על עולמו הרוחני הדל עד כדי ריקנות, ופוגע בעצמו עד כדי מוות. כי כל עוד הרוע מוסתר במחשבה, האדם יכול להתמודד עימו ולשנות דרכו לכיוון החיובי, אבל הדיבור חושף את הרוע ומעצים אותו.
ידוע שאצלנו, אצל היהודים מייחסים משקל רב לאמירה שעל כן נזהרים משימוש במילים של שלילה, מעדיפים לומר 'לא טוב' במקום 'רע' וכדומה. יש שנמנעים אפילו מלומר על מישהו 'חולה', מעדיפים לומר חלש או זקוק לרפואה וכדומה. כי למילים יש כוח להשפיע על המציאות ואנחנו רוצים ליצור ולחיות במציאות חיובית. ואם ננסה לתרגם את הדברים להקשרים האקטואליים, הרי ברור לגמרי שהמשמיעים דיבורים רעים מתכוונים להשפיע עלינו, שגם אנחנו נחשוב רע. התורה מצווה שהמצורע: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. ורש"י מפרש: אמרו רבותינו, "מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יִבָּדֵל".
עד לא מזמן אפשר היה לחשוב בטעות ששיח השנאה הוא תוצר של מערכות הבחירות ושלאחריהן הוא יחלוף, אבל הבחירות חלפו ואפילו הוקמה ממשלה, ושיח השנאה לא חלף. אדרבה, דומה שהוא אף התגבר לאחריהן. והרי האמת היא שגם בלי שום קשר לבחירות, כבר שנים שהתקשורת מפיצה שנאה ללא גבולות ובלי קשר אליהן. ואנחנו, גם מי שסולד מהשיח הזה ואפילו מי שהפסיק להאמין לעיתונאים, ממשיכים לצרוך את התקשורת הזאת פשוט מתוך הרגל. אולי מפני שמשהו מזה, קצת נטייה לרע מסתתרת בתוכנו וטוב לנו עם זה שיש מי שמבטא את הנטייה הכמוסה. אבל הגיע הזמן שניגמל מהנטייה השלילית הזאת כמו גם מכל הנטיות השליליות. זה בידינו וזה בהחלט אפשרי.
כל מה שצריך זה לצמצם קצת את צריכת התקשורת השלילית, פחות חמש דקות ביום. ואת אותן דקות לנצל להתבוננות פנימית בעצמנו, לבחון באיזה תחום אנחנו צריכים להשתפר ולהשקיע מאמץ בשיפור. ואחרי כמה ימים עוד חמש דקות פחות תקשורת וכו'. וכך בע"ה נזכה כל אחד ואחת לגאולה פרטית מהרוע וביחד נזכה, כל עם ישראל וגם כל העולם, לגאולה הכללית האמיתית והשלמה.
