החלטת בית הדין של רבני חב"ד לאסור על חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, להדליק משואה בערב יום העצמאות, מקוממת וזועקת לשמיים. כיצד הדרדרנו לשפל זה של פילוג בעם? כיצד הגענו למצב בו מנהיגות - דתית חרדית ככל שתהיה - אוסרת בגלוי על אזרחית להזדהות ולהתגאות במדינה ובהישגיה?!
בין שתי הצפירות, זו של יום השואה והגבורה וזו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, ובערבו של יום העצמאות ה-73 של מדינת ישראל, אני שואל את עצמי - מהי זהות יהודית ישראלית?
אמי, חנה רייזל פרקש ז"ל, ניצולת שואה שגדלה בבית אורתודוקסי חרדי בטראנסילבניה, הקפידה בקיום המצוות ובלבוש חרדי, כמו רבים מהחסידים בקהילות רבות באירופה. אמי חנה שרדה 11 מחנות השמדה מפסח 1944 ועד 8.5.1945, עת שוחררה על-ידי הצבא האדום ממחנה טרייזנשטאט שדרומית לברלין. זו הייתה שנה מחרידה לעם היהודי. משפחתי איבדה 75 קרובי דם. שישה שרדו, אמי ואבי ז"ל ביניהם.
ביום השחרור, מתעוררת אמי חנה בהאנגר גדול עם עוד כ-200 נשים ששוכנו בו בצפיפות לא אנושית, לקריאות "מיידלאך, זעמאן פראי" ("בנות, אנחנו חופשיות"). היא מרימה את ראשה. שומרי המחנה נעלמו.
קרן שמש חודרת פנימה דרך חריץ השער, הראשונה שאמי רואה מזה שנה - קרן שמש של חופש. היא יוצאת החוצה, כורעת ברך בשלולית של בוץ ועושה חשבון נוקב עם ריבונו של עולם: מה עשית?! מה קרה למשפחתי?! למה נתת לזה לקרות?! איך אתה, שרואה הכל ויודע הכל, נתת לחיות אדם אלה להרוג את בניך, בני העם הנבחר!? היכן היית?! ולמה דווקא אני נשארתי בחיים?!
והוסיפה אמי ואמרה: "שם, במקום הארור ההוא, החלטתי להשאר דתייה". חברה קרובה שלה שעברה את התופת יחד עמה, החליטה באותו מקום ובאותו רגע החלטה הפוכה ואיבדה את האמונה באל.
השורדים שחזרו לרומניה בחיפוש אחרי שארית משפחותיהם, הקימו בית והביאו לעולם בנות ובנים יהודיים ראשונים אחרי השואה. אני הייתי אחד מילדים אלה. הניצולים ראו בילדים אלה נס. העם לא נכחד וחיותו חזקה מכל הרע שבעולם. שוב באים לעולם ילדים יהודיים.
החיים במדינה הקומוניסטית כמיעוט יהודי היו קשים מנשוא, והחלום לעלות למדינת ישראל התגשם רק לאחר שלוש עשרה שנים. לאחר מסע מפרך ברכבת ובאוניה הגענו בפברואר 1962 לישראל שהייתה עבורנו מפלט, עוגן ומגן לחיים בטוחים ועצמאיים. הבסיס המשותף של כולנו היה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תוך כיבוד חוקיה, מוסדותיה וחגיה.
נרגשים ונלהבים היינו לבנות כאן את עתידנו במדינה העצמאית שלנו. התמודדנו עם קשיי השפה, הקליטה, המנטליות השונה, התרבויות השונות וגאים היינו לשרת בצה"ל ולהשתתף באירועים ובחגיגות שהדגישו את הביחד החדש שלנו ואת זהותנו היהודית והישראלית. טקסי יום העצמאות הפכו לחלק מזהותנו כיהודים ישראלים.
ביום המרגש בו הוענקה לי דרגת אלוף, ניגשה אלי אמי חנה עם דמעות בעיניים ואמרה לי: "עכשיו אני יודעת מדוע נשארתי בחיים!".
כור ההיתוך הזה הוציא מבני הארץ את המיטב, והפך אותנו למדינה משגשגת, מצליחה וזוכה להערכה בעולם.
ואז הגיעה הקורונה.
הנגיף הקטלני שחשף את העוצמות של המדינה ואת יכולתה להתמודד עם המגיפה העולמית, חשף גם חולשה שמלווה אותנו מאז קום המדינה - שאלת הזהות היהודית ישראלית. הכיצד זה הגיוני שחני ליפשיץ, חרדית ישראלית, לא תורשה להרים ראשה בגאון ולהתגאות בעשייתה לכלל, ובמדינתה ביום עצמאותה?
החיים ביחד - חילונים, דתיים וחרדים - מחייבים הגדרה חדשה ושונה. יש כאן ועכשיו הזדמנות לנצל את השינוי שנדרש בעקבות המשבר
לביסוס מכנה מעשי לחיים משותפים במדינת ישראל. הימים של התעלמות מהמדינה, ממוסדותיה ומסמליה של חלקים מהציבור ומנהיגיהם, צריכים לחלוף. חובתו של כל אזרח במדינה לתרום את חלקו לשירות העם ולסיוע לקהילה. השירות לקהילה ולמדינה הם ערך עליון שעל המנהיגים כולם לטפח ולהוביל תוך דוגמה אישית. אלה אמיתות בסיסיות שצריכות להפוך לחלק מהחיים המשותפים כאן בארץ. בתוך כך, מנהיגי הזרמים החרדיים שאינם מכירים כיום במוסדות המדינה, בסמליה ובטקסיה, צריכים להוביל לשילוב ולשותפות מלאה בחיי היום-יום במדינה. בסביבה תומכת שכזו חני ליפשיץ הייתה יכולה להתגאות בתרומתה ובשליחותה החשובה כחלק מהעם היהודי הגאה ומתפאר במדינתו בארץ ישראל.
התקבצנו מארבע כנפות תבל בארץ הזו על-מנת לבנות בה חברת מופת בה כל האזרחים נהנים מביטחון, מאיכות חיים ומשגשוג.
זאת נוכל לעשות משנמצא את המשותף בין היהודית והדמוקרטית ונאפשר לכל אזרח במדינה לומר בקול רם, בגאווה ובהתרגשות:
"לתפארת מדינת ישראל!"
