מלחמת יום הכיפורים שלי

אותו בוקר שמעתי רעש מהבית ממול. הסתכלתי בעד החלון ורכב צבאי ניצב שם. אחד מהשכנים בבניין הסמוך יצא כאשר הוא רוכס את המדים הצבאיים, עולה במהירות על הטנדר והמכונית יוצאת בדהרה. הדבר הפליא אותי מאוד. היה ברור כי עומד להתרחש מבצע כלשהו. הדלקתי את הרדיו אך מאומה לא נפלט מהמקלט. מיהרתי להתלבש וללכת לרחוב הראשי של הרצליה, ומיד הבנתי שהמצב חמור. מכונית צבאיות דהרו, גברים לבושים במדים ניצבו והמתינו בכניסות לבתיהם.

חזרתי הביתה והערתי את אישי דני ואמרתי לו: דני, תתחיל לארוז את הקיטבק שלך. עוד מעט יקראו לך למילואים. הילדים התעוררו והבן הבכור שהיה בכיתה יב' הבין מה המצב. לקראת השעה 13:30 התקשרתי להורי ואמרתי להם להתכונן למלחמה. עוד ועוד רכבים צבאיים נכנסו לסימטא הקטנה בה גרנו. אמרתי לדני בצחוק: טוב, אתה זוכר שאני התנדבתי למל"ח (משק לשעת חירום) ייתכן שגם אני אגויס.

בשעה 15:30 הגיע רכב לקחת אותי למרכז מל"ח שהיה ברחוב יהודה הימית ביפו. התקשרתי מהמטה הביתה והתברר לי כי דני גויס בשעה 18:00 בבית נשארו בני הבכור ושתי אחיותיו. בני לקח פיקוד על אחיותיו ואחת משכנותי התנדבה לפקוח עין. אמי לא יכלה להגיע כי טיפלה באבי שהיה חולה בסרטן. יומיים וחצי הייתי במטה ורק לאחר מכן נלקחתי הביתה ליום ולמחרת באו שוב לקחת אותי למשמרת...

במטה מל"ח היה בלגן עצום. הגיעו מכבי אש ושוטרים, שהיה להם פטור ממל"ח, אנשים שרכבם הוחרם והיה מגויס לשעת חירום, האולם הגדול המה מאנשים. ואנו היינו בטלפונים מנסות לענות ככל הניתן ולהרגיע ולכוון את האנשים האמורים להתייצב למל"ח. היו חסרים נהגי משאיות ואני לא הבנתי מדוע לא גויסו כל אותן נשים ששירתו כנהגות משאיות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

בשורת אחיתופל

היה לי תור לניתוח בזרועי הימנית שנשברה שנתיים לפני כן. מיד לאחר חג הסוכות. זרועי עדיין כאבה והייתי די מוגבלת בתנועותי אך לא ביקשתי ולא קיבלתי שחרור. כחודש ביליתי במשרדי מל"ח עד שהוחלט לשחרר אותי מהמטה ולהציב אותי במשרדי חברת המשאיות השחר בהרצליה ושם לטפל בכל הנוהלים החדשים למשאיות החברה. יכולתי לעבוד משמרות יומיות רגילות ולהימצא כל הזמן בבית בערבים. דני הגיע מדי פעם לחופשות קצרצרות והיה מגויס שבעה חודשים. הילדים המשיכו בשגרת הלימודים.

באחד הימים הראשונים כשהגעתי הביתה, ירדתי במדרגות לערוך קניות והנה ניצבו שלושה גברים, האחד במדים ושני אזרחים שאחד מהם היה מוכר לי. הבנתי מיד מה שליחותם ולדקה המחשבה חלפה לי בראש שאולי באו לבשר לי בשורת אחיתופל בדבר דני. אולם הם שאלו אם אני מכירה את כל הדיירים (היינו ששה דיירים בבניין) ועניתי בחיוב. אפוא מתגוררת משפחת הלפמן, שאלו. ידעתי מדוע הגיעו. את מכירה את המשפחה והאם את מוכנה לבוא אתנו לבשר את הבשורה? שאלו.

כבת למשפחה שכולה הנעתי בראשי. יידעתי היטב מה חשים בני המשפחה הקרובים ברגע נורא זה שעולם חרב עליהם. דפקנו בדלת, ושמחה הלפמן פתח אותה. תמר יצאה. השניים שהיו מיומנים ביקשו ממנו לשבת ואני עמם. בישרו לו את הבשורה הנוראה מכל. בנו צביקה נהרג. ולי נותר לחבק את האב השכול, למחות את דמעותיו, לבקש מאחד הגברים להביא לו כוס מים, ונותרתי אתו עד שאשתו, תמר הגיעה. לאחר דקות מעטות עזבתי אותם ביגונם כאשר הם הזעיקו את בנם הצעיר ובני משפחה קרובים. בנו של אחד מהשכנים ממש בדירה ממולי, בן למשפחת דגן, אף הוא נהרג באותה מלחמה.

לבית החולים לתור שהיה לי לא הגעתי במשך שנתיים. הניתוח לא בוצע עד היום הזה, ואני מסתובבת משנת 1972 עם שתי פלטות בזרועי הימנית. אבל כל שנה בערב יום הזיכרון, אני פוקדת את בית העלמין העירוני בהרצליה ונחרדת כאשר אני שומעת את שמו של צביקה הלפמן ואת שמה של הגר הורוביץ חברתה של בתי, שנהרגה בתאונת דרכים בצבא וגם של משפחת דגן, המוזכרים בין הנופלים במערכות ישראל. ומדי שנה נוספים שמות מצמררים של צעירים וצעירות שכבר לא אתנו יותר ונפלו במערכות ישראל.