חדר אחד, בבקשה! <span style='font-weight:normal;'>[חלק שני]</span> <br>

"תפריט שירה"

לא רציתי להיראות בעיני מארחי כבורה והודיתי לאלוהים על שהייתי שחקנית בתיאטרון "בימתנו" של אליעזר א. אנסקי והעמדתי פנים, כאילו אני מכירה כל מנה ומנה בתפריט, חייכתי ואמרתי לו: "וו'אוו', איזה אוכל טעים מגישים במסעדה הזאת, תודה שהבאת אותי לכאן, אבל תאמין לי שאיני יודעת מה לבחור, הכל נראה לי כה טעים...". "תבחרי מה שאת רוצה, יקירה", אמר מניף ידו בלארג'יות לעומתי ומתרווח נינוח בכיסאו.

"אתה יודע..., מה שתבחר, אבחר גם אני, כי אני סומכת על טעמך", אמרתי מחייכת אליו בחיוך הכי מתוק שיכולתי להפיק מעצמי באותו רגע.

הוא הסמיק מנחת ועיניו נצצו. "תודה על המחמאה", אמר, "בסדר, אני אזמין את ... ועבר באצבעו על כל הרשימה... את זה" והצביע על מאכל מסוים שהיה כתוב בתפריט. "יופי" אמרתי, "אני מכירה את המנה הזאת, היא טעימה ביותר, יש לך טעם טוב. תודה"!

הייתי רעבה, כי אכלנו במלון ארוחת צהריים בחצות היום ועתה שמונה שעות אחרי אותה סעודה. מלצר לבוש בקפידה הניח על השולחן שתי "צלחות לווין"! כך הן נראו לי, שטוחות וענקיות! הן קושטו בצורות שונות באמצעות פסי רוטב שיצרו פרחים, פסים ועיגולים.. מלאכת מחשבת, היוצרת אשליה שצלחת הלווין מליאה, בעוד היא למעשה ריקה ממזון ורק דוגמית מוצבת בגאוות יוצרה באמצע הצלחת. הייתה זו חתיכת עוף שטוגן או נאפה, טבולה ברוטב חום-אדמדם. מסביב לחתיכת העוף הונחו כמה עלים ירוקים, שני כדורי גזר, כדור תפוח אדמה, כמה גרגרי אפונה ירוקים ושני בצלצלים קטנים. זהו! אם זה היה תלוי בי, הייתי מחסלת את גוש בשר העוף הקטן הזה בביס גדול אחד, או מקסימום בשני ביסים מנומסים קטנים יותר.

הוא הניח את המפית על ברכיו ואף אני והתחלנו לאכול. יכולתי לסיים את המנה הזאת כאמור תוך דקה! אך עקבתי אחריו איך הוא חותך בזהירות את בשר העוף לחתיכות קטנות ומגישן לפיו צר השפתיים, חתיכה חתיכה... הבטתי בו מתפעלת ואמרתי בלבי: איזו סבלנות יש לאיש הזה. זה ייקח לו שעה לסיים ולאכול את חתיכת העוף הקטנה הזו בקצב הזה.

נהגתי כמוהו והשתעשעתי בחיתוך בשר העוף לריבועים קטנים. נזכרתי, איך חתכתי בדרך זו את העוף לילדיי, איריס ואודי, כשהיו קטנים..., טוב שלא הערתי על כך דבר, שלא יחשוב שירדתי מן העצים...

אחר כך הגישו לנו צלחת מרק, שגם אותו בחר עבור שנינו. צלחת המרק הייתה גם היא לווינית, אך לא מקושטת והמרק, הונח בשקערורית שבמרכזה. אם הייתי מודדת את כמות המרק, הייתי יכולה למזוג את תכולתה לכוס חד-פעמית אחת, זו הייתה הכמות! מזעזע.

המרק היה עם שתיים-שלוש אטריות ועלה קטן של שמיר שצף בו יתום. המרק היה טעים, המראה חינני אך לא משביע. גם לחם לא הונח על השולחן ולגמתי ממנו לאט-לאט, כמו המזמין. אח, הרהרתי בלבי, אילו היו מגישים לי עכשיו מרק תימני עם חתיכה עסיסית של עוף או בשר, בתוספת סלופה וחילבה..., כמה הייתי מאושרת ושבעה..., אך היה זה רק חלום, והמשכתי ללגום לאט-לאט מהמרק והבטן, נותרה מקרקרת!

לבסוף בחרנו במוס שוקולד כמנה אחרונה. אני מאוד אוהבת שוקולד ורציתי לפייס את עצמי במנה אחרונה ומתוקה זו, אחרי המנות המפוארות במראה אך הדלות בכמות אותן הגישו לנו. גם פה נחלתי אכזבה. המוס הוגש לנו בשני גביעים גדולים ומרהיבים ביופיים, אך תכולתם הייתה כה דלה..., אולי כמות של כף מוס אחת, אולי שתיים הוכנסו פנימה ושפע של קצף מעל, שנתן אשליה שהגביע מלא מוס שוקולד ולא כן הוא. נכנסתי למסעדה רעבה ויצאתי ממנה רעבה. הו, עכשיו הייתי מתנפלת על איזו לאפה סביח טעימה ומשביעה..., אבל איפה אני ואיפה הלאפה...

בטרם עזבנו את המסעדה, עצר בן לוויתי ליד בעל הפפיון, לחש משהו על אזנו ותחב לו תשר לכיס, וכן ל"שר המשקים". שניהם נראו מאוד מרוצים. נפרדנו מהם לשלום ואני הודיתי לבן לוויתי על הארוחה הטובה ועל האווירה הנעימה. המכונית השחורה עם הנהג המתינה לנו מחוץ למסעדה והובילה אותנו למלון.

ברגע שהגענו לחדרנו, כל הקסם פג!

מארחי התרחץ במשך חצי שעה, שפך על עצמו חצי בקבוק של אפטר שייב משובח ונכנס למיטה. גופו היה לבן, שהסמיק ונעשה אדום מהתרגשות וחלק כמו צלופח. חשבתי שאני עומדת להקיא בכל רגע. קיבלתי סיבובי ראש מריח האפטר שייב שלו, שלמרות היותו משובח, "הסריח" והיה כבד להרחה מנשוא. ברחתי לחדר האמבטיה, נעלתי את הדלת, התרחצתי, ייבשתי את האמבט ו"ריפדתי" אותו בכל המגבות שהיו שם ובחלוק הרחצה, התכסיתי. ב"מיטה" זו אבלה את כל לילותיי בלונדון, החלטתי!

כמעט שעה עברה והוא ראה שאני מתמהמהת..., ונקש קלות על דלת חדר האמבטיה ושאל: "שמחה, הכל בסדר"? "כן", עניתי. עברה עוד חצי שעה והוא הבין, שלא אצא מחדר האמבטיה והתחנן שאצא... ואני אמרתי לו שלוש מילים בלבד ולא ייספתי: "תתבייש לך, הבטחת"!

כרטיס טיסה

כך עברו עליי שלושה ימים נפלאים ומרתקים! באור יום הוא עשה ה כ ל כדי שאהנה, ואכן נהניתי מחברתו מאד. כשהגיע הערב, יצאנו בכל פעם למסעדה מפוארת מקודמתה ושוב הוגשו צלחות הלווין. מאז הערב הראשון, למדתי את הלקח ואכלתי טוב בצהריים, כדי שלא אצא רעבה מהמסעדה אליה הלכנו.

כשהגיע הלילה, כל ריטואל הרחיצה שלו, הגילוח וטונות האפטרשייב חזר על עצמו והחליא אותי. ואני, נמצאתי עצמי שוב נועלת את דלת חדר האמבטיה, שומעת את קול תחנוניו ורועדת מפחד, שמא יפרוץ את הדלת. כך היה במשך שלושה ימים ולילות!

ביום הרביעי הלכנו לטייל בשדרה בעיר. פתאום, אני רואה סוכנות של חברת נסיעות. אמרתו לו שיחכה לי על הספסל בשדרה, כי אני רוצה קצת לתור את המקום ולראות את הנוף בסביבה ומיד אני חוזרת. לשמחתי הוא הסכים ואני פסעתי לאט, שלא יחשוד בי, ונכנסתי חיש לסוכנות. אישה מבוגרת ישבה ליד השולחן. ישבתי מולה, בלי לברכה לשלום ובלי לבקש את רשותה לשבת ופניתי אליה בתחינה כשדמעות זולגות מעיניי ואמרתי לה: "סליחה שלא בירכתי אותך לשלום בהיכנסי לכאן וסליחה שישבתי בלי לשאול לרשותך, אך אני נתונה בצרה צרורה ורק את תוכלי לעזור לי".

האישה ראתה שאני במצוקה נוראית ואמרה לי: "מה אני יכולה לעזור לך, גבירתי"? "את רואה את האיש שיושב שם בשדרה על הספסל"? היא הציצה, הנידה בראשה ושאלה: "כן, למה"? ואז סיפרתי בדמעות מה קרה ושאני לא יודעת איך לברוח הביתה. אמרתי לה, שרק היא יכולה להציל אותי כי באתי עם מעט כסף, כי הוא משלם על כל ההוצאות, ושתעשה מאמץ ותחליף לי את כרטיס הטיסה, כי אין בידי כסף לרכוש כרטיס אחר. האישה הביטה בי בצער, לקחה את מספר הטלפון שלי במלון ואמרה שתעשה כל מאמץ כדי להחליף לי את הכרטיס. חזרתי לספסל בשדרה, כאילו חזרתי מטיול התרשמות קטן מהסביבה.

כיצד נהג בי מארחי כדי לזכות ב"דג הזהב"? והאם זכה בו?

על כך תקראו בפרק השלישי והאחרון.