פרשת "וַיְחִי", הפרשה המסיימת את ספר בראשית, משתפת אותנו במידע נוגה: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׁרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמֵאָה שָׁנָה" (בראשית מ"ז, כ"ח). הפרשה נפתחת בהבהרה מצערת, כי באו אל קיצם חיים רב גוניים, שהשתרעו על פני תקופה ארוכה - מאה ארבעים ושבע שנים, מתוכם שבע עשרה שנים בארץ מצרים.

אני מבקש לנצל את קריאת הפרשה האחרונה בספר בראשית שנפתחת בידיעה "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׁרָאֵל לָמוּת" בשיחה עמו על חייו. זה יהיה דיאלוג עם הדמות, אבל הדיאלוג יהיה בעל אופי של מונולוג שלי לכתובתה של דמות אהובה עלי. אני מקווה, שיתקבלו בהבנה פצעי אוהב.

השיחה לא תהיה שיחה מקיפה, כי תקצר היריעה מלהתמודד עם שלל תופעות החיים שהייתי מעוניין לקבל עליהן תשובות לשאלות שמציקות לי. כן גם נושאי השיחה לא יהיו בסדר כרונולוגי של האירועים, שפקדו את יעקב-ישראל.

אני מבקש לספר ליעקב, שכבשה אותי התמונה הסוריאליסטית על גדות היבוק, שם הוא נאבק עם דמות אלמונית. לי נראה, כי הדמות האלמונית גילמה את מצפונו שלו, המצפון אתו הוא נאבק לבדו - "לְבַדּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחָר" ויש סיבה לכך - "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים" (בראשית ל"ב 26, 29). אני סבור, שהמצפון ייסר את יעקב על ששיקר לאבא עיוור, שקר שהביא לקרע ולשסע עם מי, שנטל ממנו את בכורתו. הסמליות לנטילת הבכורה נעוצה כבר בסיפור הגיחה מרחם אמו רבקה - "יָדוֹ אוֹחֶזֶת בְּעָקֵב עֵשָׁו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה, כ"ו).

מצער, שיעקוב שיקר לאבא עיוור וכל חייו ילדיו שיקרו לו. כל שקר הוא מכה קשה מנשוא ליעקב. השקרים של בניו נראים בעיני כעונש על שהוא, יעקב, שיקר לאביו העיוור יצחק.

אני מגלה הערכה רבה לעובדה, שיעקב השאיר לנו צוואה מוסרית ערכית לדורות הבאים בגינויו הנחרץ של בניו שמעון ולוי, שבצעו ענישה קולקטיבית בטבח כל הגברים בשכם, בבואם "עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית ל"ד 25). המסר של יעקב אבינו, שאין מקום במערכות צבאיות להפעיל ענישה קולקטיבית. אני מבקש לומר תודה ליעקב על שגידף את "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי ... כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם. בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי... כִּי בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" (בראשית מ"ט, ה'-ו').

אני מעריך את הסתייגות יעקב מענישה קולקטיבית, ששמעון ולוי ביצעו בשכם. לצערי, הגינוי לוקה בחסר, כי הדגש בגינוי אינו על עצם המעשה, אלא הוא רק מתייחס לנזק שייגרם. כי "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי" (ל"ד, ל').

גם כשמדובר במעשה מתועב ומזוויע, שביצע איש מהעיר שכם בבת ישראל, אין הצדקה לעונש הקולקטיבי לכולם, שמתבטא בהרג אנשים ובביזה של רכוש. מצער, שהגינוי בפרק ל"ד הוא רק על הנזק שייגרם.

קשה לי לקבל גינוי, שמתבסס רק על הנזק הפוליטי שנגרם, כי עכרו את שמו הטוב של יעקב בעיני בני העמים האחרים החיים כאן, ולא היה גינוי על עצם העובדה, שהרגו את כל הזכרים בעיר שכם ואת כל בעלי החיים "...וְְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ... וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבוּזוּ... וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר בַּבַּיִת" (בראשית ל"ד, כ"ח-ל').

אני גם מתקשה לקבל את תגובת יעקב למצוקתה הקשה של רעייתו רחל האהובה עליו. רחל האישה האהובה זועקת בייאושה בפרק ל' פסוק א': "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִי בָּנִים, וְאִם אֵין מֵתָה אֲנֹכִי".

אל מול מצוקה קשה של רחל, מצוקה הזועקת לפרי בטן, אני מתקשה לקבל תשובה נרגזת ונרגנת של יעקב, כשבחוסר סבלות מרובה הוא עונה לרעייתו. על-פי פסוק ב' באותו פרק הוא עונה מתוך כעס - "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמַר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אֲנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּך פְּרִי-בֶּטֶן".

לנוכח מצוקה נפשית קשה של רחל האהובה הייתי מצפה לא לתשובה נרגזת "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", אלא הייתי מצפה לתשובה מנחמת ומחבקת, הייתי מצפה לעידוד כמו שהעניק אלקנה לחנה האהובה, שהייתה באותו מצב "כִּי סָגַר יְהֹוָה בַּעַד רַחֲמָהּ". נכבשתי בתשובתו המנחמת של אלקנה, המבקש מחנה, רעייתו האהובה, "לָמָּה תִּבְכִּי וְלָמָּה לֹא תֹּאכְלִי... אֲנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׁרָה בָּנִים". (שמואל א', פר' א' פס' ח').

אלו חלק מהשאלות, שבקשתי לשאול את יעקב, דמות אהובה עלי, בקוראי את הפרשה המסיימת את חייו. הפרשה נושאת את השם "ויחי" - רוחו חיה בתוכי, רוחו חיה בתוכנו.