עֵצָה נְבוֹנָה

כֹּל אָדָם מְמַלֵּא תַּפְקִיד בְּחַיֵּי הָעָם
זה מַנְהִיג זֶה שׁוֹפֵט וְזֶה אַחַד הָאָדָם
מְהַבִּלְתִּי צָפוּי יוֹפִיעַ אֶצֶלוֹ בַּעַל עֵצָה
יְחַוֶּה דַּעַת וגם אֹזֶן קַשֶּׁבֶת גָם יִמְצָא

חָכָם וְחָשׁוּב מַנְהִיג אֻמָה אִישׁ לָעִנְיָן
כְּיִתְרוֹ חוֹתָן מֹשֶׁה חָכָם וְכֹהֵן מִדְיָן
איש רָם מְָעם מַבְחִין בֵּין מָּצוּי לָרָצוּי
בִּדְבְּקוּתוֹ בֵאֱלֹהָיו וְאֱלֹהֵי מֹשֶׁה חָצוּי

הָאִיש נֵחַן גָּם בְּחָכְמָה בְּדַעַת וּתְבוּנָה
שֶׁיָעַץ לְמֹשׁה עֵצָה טוֹבָה מְאֹד וּנְכוֹנָה
לאפשר לָאֻמָּן לַעֲסוֹק בְּאֻמָּנוּתוֹ בְּנַחַת
וְשֶׁהַשּׁוֹפֶט יִשְׁפּוֹט וְהנִשְפָּט יִרְוֶה נַחַת
הִגִּיעָה הָעֵת לְקַיֵם עֵצָה צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף ה' רָצָה


עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים

יתרו חותן משה - כהן מדין יוצא לקראת משה אשר זה עתה יצא עם עמו ממצרים והולך במדבר להביאם אל ארץ כנען. יתרו חותן משה ידע כי בני ישראל שירדו למצרים חפשו שם חיי רווחה, אך כעבור מעט יותר ממאתים שנה מצאו הגיעו בסוף שבתם למצב עַבְדּוּת וְסֶבֶל, כפי שזה קרה וקורה עם ישראל לאורך הדורות, יורדים מן הארץ לזמן מה והירידה בתחילה מתוקה כדבש וסופה מר כלענה. משה אשר בראשית דרכו ברח ממצרים למדין כי פרעה בקש להרגו. בברחו מפני פרעה הגיע למדין ויצא לקראת יתרו כהן מדין שם גם פגש את בחירת לבו צפורה בת יתרו כהן מדין. משם שב משה כדי להוציא אמו משם ולשחררם מעבדות, אלא שהפעם יתרו חָתְנוּ כהן מדין יוצא לקראתו אל המדבר להקביל פניו בהרצה למשה חתנו ברצותו לשמוע מפיו דברי תורה. לא רק מדין שמעו על הנסים ועל הנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים, ומששמע דברי משה נתמלא גאווה והערצה לעושי הנסים והנפלאות לישראל וזה גם קבל ביטוי מפי יתרו כך: וַיִּחַדְּ יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל ...(יח/ט) כפשוטו זו "התפעלות" ומדרשו: נעשה בשרו חִדּוּדִין חִדּוּדִין (קמטים ודקירות) כמצטער על אובדן מצרים, לכן אמרו חז"ל כפי שמצטט זאת רש"י: גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמרה באפה (גר-עד עשרה דורות אל תבזה נכרי בפניו). למעשה דעת חכמינו כי בשמוע יתרו דבר טיבוע פרעה וחילו בים סול גרם לו צער על אובדנם. יחד עם זה יתרו גילה יחס מיוחד למשה ומשה כבד את יתרו ומכאן עולה שאלה מי התכבד במי? האם משה התכבד ביתרו או יתרו התכבד במשה, ברם מתגובת יתרו לגבי אשר שמע ממשה, עולה כי יתרו התכבד במשה כשיתרו אמר בתום דברי משה: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים (יח/יא). יש ומפרשים זאת כהצהרת "גיור" מצד יתרו, אלא שיתרו לא נתגיר ונשאר כהן מדין, נהפוך הוא, הוא חזר להזכיר כי יש גם אלוהים אחרים בעולם, באמרו, כי ה' הוא הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם. בדבריו אלה כרך יתרו את אלוהינו עם האלילים שהאמין בהם. אף על-פי כן דבר זה אינו מפחית מחכמתו ומעמדו של יתרו בקרב עמי המדבר. לא בכדי רש"י מזכיר לנו בפתח הפרשה כי ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, ופוטיאל. כי חכמינו ז"ל נתנו משמעות מיוחדת לשמותיו כגון ל-יֶתֶר על שהוא יִתֵּר - הוסיף פרשה בתורה נושאת שמו. ל-חובב כי בהצהרתו: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים חִבֵּב את אלוהי ישראל על העמים. לית מאן דפליג כי יתרו היה ראוי שיזכר בתורה, כי הוא היה מעין "מונטסקיה הצרפתי" שהופיע לאחר הרבה דורות והיה כמי המציא את שיטת הפרדת הרשויות במדינה: המחוקקת, המבצעת והשופטת בעוד עם ישראל כבר ידע שיטה זאת עוד בעת מתן תורה על הר סיני .

אחרי היציאה ממצרים - מעמד הר סיני וקבלת התורה

מעמד הר סיני מתרחש מיד לאחר יציאת מצרים ללמדך שלא היה הקב"ה מוציא את ישראל אילולא מעמד הר סיני. תאור קבלת התורה בהר סיני תאם לדרישת משה מפרעה שאמר לו: "שלח את עמי ויעבדוני" (וארא ז/טו), משתמע מכך כי עם ישראל לא היה מתקים כעם אלולא קיבל את התורה . האירוע המרכזי בתאור היציאה ממצרים היה מעמד הר סיני שבמעמד זה קבל העם את התורה ואת החוקים והמשפטים וכללי התנהגות העם בהתיצב יוצאי מצרים אל מול האלוהים - בהכנעה וּבְאָמְרָם "נעשה ונשמע" אמירה זו אומרת מקבלים אנו את התורה ואת ה' אלוהי ישראל ללא תנאי, מכאן הקב"ה אמץ את ישראל כעמו שנאמר: ולקחתי אתכם לי לעם - והייתי לכם לאלוהים וידעתם כי אני ה' (וארא ו/ז) הקב"ה מקים הבטחתו לעמו לתת להם ארץ אבותם אברהם יצחק ויעקב, זאת רק אם תהיו עַם הַשֵּׁם. דברים אלה נאמרו עלידי הקב"ה לישראל בעודם עבדים לאלה שלא שעו לדברי משה שנאמר: ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה וארא (ו/ט) ברם אחרי שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים וראו במפלתו הסופית של פרעה ועמדו במעמד הר סיני בחדש השלישי לצאתם ממצרים, ולאחר ששמעו דברי הקב"ה שאמר להם: ועתה אם שָׁמֹעַ תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סְגֻלָּה מכל העמים (יט/ה). שוב ראוי להתעכב על משמעות הביטוי "עם סגולה" אשר מדי פעם חוזרים ומזכירים הגויים לנו כי אנו עם מתנשא ולכן אנו כצנינים בעיני הגויים, האמירה "התנשאות" על העמים האחרים המיוחסת לישראל פשוט בטעות יסודה. הביטוי סְגֻלּה משמעותו "יכולת או מְסֻגָּלות" או נכונות של ישראל לקבל עליו חֻקִים ומשפטים שעמים אחרים לא רצו לקבלם למרות שהתורה הוצעה להם. לא בכדי התורה נתנה לישראל במדבר ולא בארץ כנען, כי המדבר הוא שטח הפקר ואיננו שטח ריבוני של עם כלשהו, כך יכול היה כל אחד מעמי המדבר לקבל את התורה ולא קבלוה. בעוד על ישראל נאמר: ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (יט/ח) ּ אל ילונו על ישראל שבטי הבדווים צאצאי ישמעאל והמדינים. לא בכדי נקרא ישראל בתורה: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כי אבותינו שחנו בתחתית ההר, ושמעו את הברקים וראו ההר עָשֵׁן ואלוהים מדבר "את כל הדברים האלה" (כ/א). הכוונה לכל עשרת הדברות שנאמרו על-ידי הקב"ה "בדבור אחד". ורק כאשר התקשה העם לשמוע ולקלוט את כל עשרות הדברות בדבור אחד, חזר הקב"ה על כל דִּבֶּר וְדִבֶּר בפני עצמו והעם שומע ועונה אמן.

המנהיגות בישראל הותה מקום לגאווה וגם לדאגה

התכונות הנדרשות ממנהיג בישראל העסיקו את חז"ל לאורך הדורות. אומנם זה נכרך במושג שופטים שתפקידם לשפוט את העם, אלא התכונות שיתרו אמר למשה למצוא בקרב המנהיגים כדי לשפוט את העם בצדק ובלא משוא פנים, משמעותה שאנשים אלה יחשבו למנהיגי העם נקיים מכל רבב הן בטוהר המידות והן בעשית צדק בקרב העם, וכך זה קבל ביטוי בפרשה: ואתה תחזה מכל העם בעלי שבע תכונות אלה: "חכמים", ו"נבונים", ו"ידועים", ו"אנשי-חיל" ו"יראי אלוהים", ו"אנשי אמת", ו"שנאי בצע" (יח/כא) שישפטו את העם בטֹהר המדות בצדק וינהיגו אותו כשטובת הכלל עומדת מול עיניהם ולא טובת המנהיג עצמו ובני ביתו. כפי הנראה כל שבע תכונות אלו לא ניתנות להימצא אצל אדם אחד, לכן מתאחדים אנשים יחד ובכך מקימים את כל התכונות כל אחד בתחומו מבלי שתהא בתוכם תכונה שלילית אחת. אומנם נכון לאמר כי לא כל התכונות האמורות מצויות אצל אדם אחד או אצל חבר בני אדם אשר מנהיגים את העם, אף ביחד מקימים את הכתוב כי הם משמשים דוגמה ומופת לאחרים. וצריך לסלק הסוטים מתכונות אלו ולבחור אחרים תחתם. תכונות אלו אינן בשמים של מלאכים, הן תכונות אצל האדם על הארץ. כל עוד והמנהיג לא סוטה מדרך הישר בעבור עצמו ובני ביתו, אין פוסלים אותו. ומשנחשף כאיש רודף בצע לעצמו ולבני ביתו אין מקומו בין המהיגים. אומנם מדובר בדברי יתרו על תכונות השופטים שישפטו את העם, אך גם מנהיגים הכופים על העם לקים חקים וצוים הרי הם בבחינת שופטים שמטילים מרותם על זולתם, וחובה עליהם לעשות זאת ללא דופי, לעשות לא למענם ולא לבני ביתם. בעוד הסמכות העליונה לבחירת השופטים ומנהיגי העם ניתנה למשה כשליח אלוהים שהוא הכוח העליון אלא גם מנהיג שליח העם מתחיב בכך. זה התפתח תחילה על-ידי אלוהים לנביאו ומהם למלכים ומהם לנבחרי העם שבוחרים את המנהיג או המנהיגים שיש בהם שבע התכונות. הקב"ה איננו מוחל למנהיג החוטא והסוטה מדרך הישר, זאת ראינו בשאול המלך הראשון לישראל, מלכותו נקרעה מעליו כי הפר את מצוות האל והחל לשאול באוב באורים ותֻמּים ולא דבק בתכונות שעשוהו למנהיג, אפילו גם כשגבר על הפלשתים במלחמה ושרת בכך את העם, לא נסלח לו חטאו בסטותו מן התכונות שנקבעו כתכונות המנהיג ביתרו. אין כאן מקום לאמר לא ימצא מנהיג ראוי אחר ונסלח למנהיג על חטאיו, כי גילה מנהיגות ראויה. אין פשרות אצל הקב"ה בעניין זה.

לֹא בִּכְדִי נִתְנוּ דִבְּרוֹת בְּרֵאׁשִׁית הַדֶּרֶךְ לְבַל יָשׁוּב הָעָם אָל הַהֲבָלִים לִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ
עָם שֶעושה דברי ה' דָּבָר חַסְרֵ עֶרֶךְ בָּנָיו יִהְיוּ חַסְרֵי אֱמוּנָה וְגָם אוֹבְדֵי דֶּרֶךְ
לָכֵן צִיֵּד הַקָּבָ"ה אָת יִשְׂרָאֵל בַּדִּבְּרוֹת לָלֶכֶת לְפִיהֶם לְמַעַן דַּעַת טוֹב לַעֲשׂוֹת
לְסַלֵּק מְעָלָיו כֹּל שֶׁדָּבַק בּוֹ בְּמצְרָיִם לְצָרֵף לַתּוֹרָה שֶׁבַּעַל פֶה תּוֹרָה מִשָּׁמָיִם
לָדַעַת לָתֵת חֲשִׁיבוּת לְאַחַת כְּמו לִשְתָּיִם

שָׁם נרְמַז לְיִשְׂרָאֵל גָּם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְכִי זוֹ שׁבַּעַל פֶּה קַדְמָה כְּמַעֲיָן לֹא אַכְזָב
לְפִיכַךְ נֶאֱמַר שָׁם שַׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט שָׁם נִסָּהוּ בְטֶרֶם הָיָה לְעָם לְפִיהָ נִשְׁפַּט
גָּם לָמַד הָעָם לָדַעַת דְּבַר אֵל שּׁבַּמָּרוֹם אִין מַטִּים מִשְפָּט לְמַעַן שְׂמִירַת שָׁלוֹם
יִקּוֹב הַדִּין אֶת הַהַר זֶה הַכְּלָל שֶׁנִּקְבַע וּבְקַבֵּל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה אָמַר נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע
בְּכְתָּב וּבַעַל פֶּה לִשְׁתֵיהֶן יִשְׂרָאֵל הִתְוַדַּע