פרשת השבוע פרשת "ויקרא" פותחת את החומש השלישי בחמשת חומשי תורה. זו פרשה שמעניקה לנו מוסר השכל חשוב, לפיו ניתנה התורה על-מנת שנחיה בה ואיתה.

ניתן לשאול מה לנו ולפרשה, הדנה בדברים שאמר ה' למשה באוהל מועד: "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליֹהוָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" ("ויקרא" פר' א', פס' ב'), והרי ידוע, שמצוות הקורבנות מהחי חלפה מן העולם והיא אינה כבר חלק מהטקס הדתי. איננו נדרשים היום למלוק ראש עוף על מזבח ואת דמו להזות עליו.

אנו עדים בפרשת "ויקרא" במגמה החיובית להנחיל נורמת חיים שונה, לפיה בחברה שלנו לא מקובלת הקרבת בני אדם חיים כחלק מריטואל דתי, כפי שהיה מקובל בתרבויות אחרות. לא רק בפרשת עקידת יצחק נדחה על הסף הרעיון המזוויע של קורבן אדם, אלא הוא מחודד חידוד יתר בפרשה זו המתמקדת בקורבנות של בעלי חיים.

בצד הערכה הרבה שיש לי למישוריות החיים המתקדמת, השוללת קורבן אדם, דעתי לא נוחה משלל קורבנות חיים מהבהמה ומהעוף. קשה לי לקבל טקסט בספר הספרים היקר לנו, המצביע על צורת המתה של בעל חיים, כמו חובת מליקת ראשו של בעל חיים מן עופות השמים, וכשמדובר בחובת התזת דמם של בעלי חיים מומתים על המזבח - "זָכָר תָּמִים יַקְרִיבוּ אֶל פֶּתַח הָאֹהֶל... שָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהֹוָה...וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ ... וְהִפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָה וְנִתֵּחַ אוֹתָה לִנְתָחֶיהָ..." (שם, פס' ג'-ו').

אני שולל ודוחה קבלת המילה שחיטה והמשתמע ממנה כחלק מריטואל דתי המקודש בספר הספרים ומתייחס לימים בהם עמדו על מקומם בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. אני חפץ בבתי מקדש ללא התזת דמם של בעלי חיים שנאקתם מצליפה בקירות הבית.

קשים לי תיאורי הפשטת העורות במקום הקדוש ביותר, קשה לי לקבל בִּתּוּר חלקי גוף של בעל חיים ואופן סידור החלקים הַמְּבֻתָּרִים במזבח. קשה לי למצוא רבדים רוחניים ערכיים לנפש האדם במלאכת הקרבת קורבן של בעל חיים. הגם שחוקרת המקרא נחמה ליבוביץ ב"עיונים לפרשת השבוע" מנסה להרגיע אותי בהבאת המקור מ"ספר חנוך": "...נצטווינו להביא גוף בשר כמונו, להביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל..".

אודה, שקשה לי לחלוק על דעתה של מורה דגולה כמו פרופסור נחמה ליבוביץ. אבל הפעם אני דוחה מכל וכל את המובאה מספר חנוך, שלמרבה הכאב, נותנת גיבוי לתופעה אכזרית של שחיטת בעלי חיים כחלק מריטואל דתי, שהיה יכול להיות יפה יותר, אם לא היה מלווה בשחיטת בני בקר ועופות השמיים.

קשה לי עם הסבר דחוק, שעבודת קורבנות המלווה בסבל רב לבעלי חיים, כמו הפשטת עור והזית דם נועדה למען מטרה נעלה - הוצאת הבהמיות מתוכנו. נוח לי יותר עם העובדה, שבמרוצת הדורות העבודה הדתית הוסבה לעבודה רוחנית, המתבטאת בתפילה ובלימוד. הסבה שבאה בעיקר בעקבות חורבן הבית השני.

קשה לי לקבל את העובדה, שכיום קמים גופים המבקשים להחיות את בית המטבחיים, מקום שחיטת בעלי חיים בעבודת בית המקדש העתידה לבקשתם להתחדש. כואבת העובדה, שאותם גופים ממומנים ומתוקצבים מתקציב המדינה. נכונה העובדה, שהמעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן, בכדי לשנות את צווי הפולחן לכאלו שיהיו אפשריים בדורות ללא בית מקדש.

אני מצר, שרק חורבן בית המקדש הוא שחילץ אותנו מחובת הקרבת הקורבנות, כפי שמפורטים בפרשה שלפנינו. טוב לי יותר עם תהליך הסימבוליזציה של בית המקדש שלא נשכח בתפילות ובצומות. בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוואנטיות ליהודי המאמין, ובמרוצת הדורות הפכו למעשה שנחשב פרימיטיבי בספרות של ימי הביניים.

אני מקבל את גרסת הרמב"ם, שמצוות הקורבנות הייתה רלוואנטית כאשר היה צורך להעמיד תגובה פרוגרסיבית לקורבנות האדם בעולם הפאגאני. אני כואב את כאב העובדה, שכיום חוגים משיחיים לא מעטים מנסים להחיות את חזון המקדש, כולל מזבחות וכיורים לנחלי שטף הדם של הקורבנות.

חבל שלא מאומץ הכלל, כי התורה ניתנה לנו על-מנת שנחיה בה, ולא על-מנת שנהפוך בעטיה קורבן. למרבה הכאב, הכלל הזה אינו מאומץ בהפטרת השבוע, כשהנביא ישעיה נזף בעם שלא כיבד את אלוהיו בכך ש"לֹא-הֵבֵאתָ לִי שֶׁה עוֹלוֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִּבְּדָּנִי..."(ישעיה, פר' מ"ג, פס' כ"ג). הצפייה שלי, שבטקסט מקראי תעלה הדרישה לכבד את אלוהי ישראל במערכת של ערכים מוסריים אנושיים ולא בהקרבת קורבנות דם של בעל חיים רך - שֶׁה.