זוועות ועלילות-דם – נשק במלחמה (ב')

תעמולה

למרות הדמיון ביניהן, ל"פ ותעמולה שונות. לפי המילון האנגלי של אוקספורד, קשור המונח תעמולה בהאשמה, כי "הופצו בחשאי דעות". מכל מקום, לדעת ספראול, הפך המונח תעמולה לשָגוּר פוליטית רק ממלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה הפעילו כל הצדדים הלוחמים שיטות גלויות וחשאיות להשפיע על דעת קהל בארצותיהן, אצל יריבותיהן ובארצות ניטרליות; והדבר נחשף במהלך המלחמה ואחריה¹.

מסבכת את ההבחנה בין לוחמה פסיכולוגית (ל"פ) לבין תעמולה העובדה, כי קיים עוד מושג בתחום הזה - אגיטאציה, שהיא הנעת המון לפעולה. הרבה שנים שררה הסכמה, כי תעמולה נועדה להנחיל ערכים חברתיים. עם השנים (והניסיון), הובן, כי המדובר גם בערכים פוליטיים, שהנחלתם מושפעת על-ידי ממשלות, על-ידי קבוצות אינטרס גדולות ועל-ידי ארגונים מסחריים. בשנות העשרים התברר, כי תעמולה משמשת להפצה ממוסדת של רעיונות פוליטיים - קומוניזם, סוציאליזם, ליברליזם, פאשיזם וכיו"ב - בעיקר, עם ירידת מעמדו של הנואם בכיכר והחלפתו באמצעים העולים של תקשורת ההמונים - עיתונות, רדיו וקולנוע.

בעוד של"פ עדיין נושאת קונוטציה ניטרלית, יש לתעמולה קונוטציה שלילית, כיוון שהיא עוסקת בחשאי בטפלול דעת קהל באמצעות סמלים, עיוות המציאות בלשון חלקלקה וגישה אינטרסנטית ולא-מאוזנת². מבחינה זו, שונה תעמולה מיחסי ציבור ומפרסום, שיוצריהם גלויים. הבדל נוסף - ל"פ ותעמולה מכוונים אל ההמונים, אל הציבור, ולא אל היחיד, אל הפרט³.

תעמולה ול"פ יוצר ארגון גדול, שמתא̤ם בקפידה את ביצוען ואת הסתרת מקורותיהן (בעיקר בל"פ). היא נחלקת לשלושה, לפי מקורותיה:

א. שחורה - שלפעמים זהה למונח הסובייטי, דיס-אינפורמציה, ומקורותיה חשאיים, ויוצריה מתאמצים להסוותם.

ב. אפורה

ג. לבנה - שמקורותיה גלויים.

לשון, גרפיקה וצילום הנם כלים חשובים ביותר בתעמולה, שמשרתים את הרעיון באמצעים שונים. בין השאר - קריאת שמות חיוביים לצד היוזם והדבקת שמות גנאי ליריבו; מתן תארים קליטים ומקוטבים (טוב מול רע, חופש לעומת דיכוי, צדק לעומת אי-צדק); שימוש בדגל; עדויות של בכירים ושל מפורסמים; התחזות ל"איש מהרחוב". זאת, כדי לשכנע את הקהל לאמץ ללא בחינה עמוקה דעה, או אידיאולוגיה, מבלי לספק לו נימוקים עמוקים ומסובכים, אלא מסרים פשוטים, שטוחים ולרוב חד-צדדיים, שעיקרם גימוד היריב והגחכתו, או הצגת מסוכנותו לכאורה מחד-גיסא והצבעה על כך, שכך חושבים רוב האזרחים מאידך-גיסא.

אתרי השכנוע (אם אינו באמצעי תקשורת) ועיתויו חשובים בתעמולה. כך, אחרי מלחמת קוריאה נוצרה אגדה בדבר "שטיפות-מוח", שעברו שבויים אמריקניים ובעלי-בריתם (שאוגדו בכוח או"ם) במחנות השבויים של צפון-קוריאה. דבר דומה אירע בטבח ההמוני, שחוללו אנשי קמֶר רוּז' בראשות פול פוֹת, שהשתלטו על קמבודיה בתום מלחמת ויטנאם (ראו בסרט, "דמעות של שתיקה" של הבימאי הבריטי רולאנד ג'ופה, 1984); וכמו-כן, במחנות "לחינוך מחדש" בסין של מאו. כלומר, מאמץ שיטתי ומאורגן לשנות את עמדות השבויים לעוינות למערב ולקפיטליזם הליברלי ולאהדה לקומוניזם. כנראה, לא החזיק המאמץ הקומוניסטי מעמד: כששבויי המלחמה שוחררו, השתנו תנאי חייהם, ויצאו ממרות שוביהם ומהלחץ ומהרעב במחנות השבויים, הם התנערו משטיפת המוח שעברו, למרות "תסמונת שטוקהולם" הנודעת, שמסבירה את הזדהות השבוי/חטוף עם שוביו/חוטפיו. יתר על כן, מבנה החברה הטורקית וערכיה חיסנו את השבויים הטורקיים נגד שטיפות-מוח קוריאניות, כיוון שמסריהן נדחו על-ידי מערכת הערכים של השבויים הטורקיים⁴.

תעמולה, צנזורה ול"פ

לרוב, ל"פ חשאית, ומבצעים אותה ארגונים חשאיים. את התעמולה במלחמה, או בשעת חירום, מלווה תמיד צנזורה קפדנית, שמונעת הפצת מידע שלילי אודות היוזם, או מידע סותר. צנזורה על ספרים, על עיתונות, על סרטים ועל דעות הנה עניין ותיק מאוד, ומלווה את כל המלחמות⁵. התארגנות הצנזורה תואמת את המשטר ואת התרבות הפוליטית המקומית⁶. כך, נוצרות בעיות כשמדובר בפעילות כוחות משלוח במדינות, שתרבותן הפוליטית שונה - למשל, אמריקנים בצרפת במלחמת העולם הראשונה, ב"מלחמה המדומה"⁷ במערב אירופה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה, במלחמת ויטנאם, ב"סופת מדבר" בסעודיה, במלחמה בעירק ובמלחמה באפגניסטן. ארצות-הברית הצטרפה מאוחר לשתי מלחמת העולם. לכן, הרבה מהתעמולה ומהל"פ של הצדדים הלוחמים כוּונו לעברה - כדי שתצדד באחד הצדדים, או, למצער, תישאר ניטרלית.

עוד בשנת 1915 החליטו בעלות-הברית, כי כדאי לנהל מלחמה על דעת הקהל. אוסטריה ובריטניה הודיעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה על סידורים להאמנת כתבים (מקומיים וניטרליים) - בנהלים, שהתגבשו במלחמות קודמות. משרד המלחמה הבריטי אף רכש סוסים עבור כתביו. לעומת זאת, טיפלו הצרפתים בכתבים כאילו היו מרגלים: קצינים צרפתיים קיבלו הוראה לאסור כל כתב, כולל כתבים ניטרליים, שייתפס משוטט בתוך קוויהם. לעומתם, הרשו הרוסים לקבוצה קטנה של כתבי חוץ מואמנים לסק̤ר את הנעשה בקוויהם⁸. התעמולה של בעלות-הברית (אנגליה, צרפת, איטליה ורוסיה) הייתה בנוסח של מסע צלב גדול, שבו הועמדה החרות כערך נעלה מכל. לכן, הייתה להן בעיה עם חופש העיתונות, ובעיקר, בהשוואה לאויביהן ממדינות "ההסכמה" (גרמניה, אוסטרו-הונגריה וטורקיה), שנתנו לעיתונאים יד חופשית יחסית⁹.

למרות שכל הצדדים לא התכוננו לל"פ במלחמה, גם עקב רתיעה מוסרית, הם התעשתו במהרה. הבריטים הקימו במלחמת העולם הראשונה כמה גופים לפעולה כשקהל המטרה כפול - הציבור הבריטי וארצות-הברית - עד שוושינגטון הכריזה מלחמה על מעצמות "ההסכמה", כולל נציגות הסברה פעילה מאוד בוושינגטון הבירה. התעמולה הבריטית עסקה בהשחרת פניה של גרמניה, והגרמנים עסקו בהשחרת פניה של בריטניה - שתיהן בעיני ציבור ניטרלי (בעיקר, אמריקני), אך גם לצורך חיזוק המוראל והחוסן הלאומי של עמיהן.

ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה בבריטניה אווירה של פייסנות כלפי גרמניה, שנחשבה ידידותית יותר מצרפת. ממשלת בריטניה התקשתה להסביר לעם הבריטי מדוע נכנסה למלחמה נגד גרמניה. לכן, נקטה שילוב של אמצעי תעמולה, שבהם הוצגו גרמניה, בכלל, והקייזר, אישית, ככוחות שטניים, ונופח עניין הזוועות, שעשו הגרמנים - גם מעבר לעובדות, שהיו בשטח. לורד ברייס עמד בראש ועדה של משפטנים ושל היסטוריונים, שקבעה, כי בכניסתם לבלגיה רצחו הגרמנים, אנסו, שדדו, ועינו אזרחים. בשנת 1922 לא הצליחה ועדת חקירה בלגית לאמ̤ת, ולו פרט אחד, מכל הסיפורים הללו, שכה הלהיבו את דעת הבריות במהלך המלחמה. כלומר, זו הייתה עלילת-דם¹⁰.

במלחמת העולם הראשונה לא הצליחו הגרמנים להתאושש ממכות ל"פ, שהונחתו עליהם כבר בתחילתה (כולל השמות "הוּנים" ו"בּוֹש", שהודבקו להם). בנוסף, הזדרזה בריטניה לנצל את מעידותיהם, כמו במקרה אדית קאוול, אחות בבית-חולים בבריסל הכבושה, שהוצאה להורג באמצע אוקטובר 1915, למרות שגם בריטניה הוציאה להורג מי שנחשדו בריגול, כולל אחיות, לטובת גרמניה ומדינות ההסכמה. כידוע, גרמה מעידה חמורה של הגרמנים - "מברק צימרמן"¹² - לכניסת ארצות-הברית למלחמה נגדם בנובמבר 1917.

ארצות-הברית פעלה במלחמת העולם הראשונה בשלוש זירות של תעמולה - שכנוע הקהל האמריקני להתגייס למלחמה, לתמוך במלחמה, ולתרום כספים לניהולה; הקהל הבינלאומי שוכנע (גם באמצעות "ארבע-עשרה הנקודות" של הנשיא וודרו וילסון, שהבטיחו הגדרה עצמית ללאומים משועבדים), כי ארצות-הברית נלחמת עבור צדק ולמען דמוקרטיה (למרות דיכוי אלים של מתנגדי הנשיא וילסון מבית); בריטניה וצרפת שוכנעו להמשיך במלחמה העקובה מדם ולא להיכנע לפציפיזם ולייאוש מהמלחמה הממושכת, שנראתה חסרת-תכלית וחסרת-קץ¹³.

בל"פ הבריטית במלחמת העולם הראשונה בלטה תעמולת זוועות, שרובה היה עלילות בדויות, שהצליחו מאוד להשחיר את פניה של גרמניה, וללכד את העם הבריטי למאבק נגדה. היא התבססה על הדבקת הכינוי, "הוּנים", לגרמנים, ובלטו בה סיפורי טבח, הרס כנסיות, התעללות בנשים הרות ובעובריהן, רצח מזוויע של תינוקות ופגיעות מיניות בנשים ובנזירות באזורים שכבשו הגרמניים. לתעמולה הבריטית, כלפי פנים וכלפי ארצות-הברית, סייעו הטבעת אניית הנוסעים "לוזיטניה", שעליה היו 1,200 נוסעים (וביניהם כמה עשרות אמריקנים), על-ידי צוללת גרמנית במאי 1915 ¹⁴ למרות שהתעמולה הבריטית הדגישה, בניגוד לתעמולה הגרמנית, שזו אניית נוסעים, נִִשלו בשנות התשעים מאתר הטביעה ממצאים, כי הספינה אכן נשאה עליה אמצעי לחימה¹⁵.

סיפור אחר, שהתעמולה הבריטית העצימה, היה מפעלים גרמניים, שמפיקים שומן מגופות. זה סיפור לא-מבוסס, שצמח מאי הבנה של קצין מודיעין בריטי, שגילה בעיתון מקומי גרמני ידיעה על הקמת מפעל לייצור שומן מִפּגרי אלפי הסוסים, שנהרגו בקרבות. למרות שוועדת בלשנים קבעה, שדובר בפגרי בהמות, השתמשה התעמולה הבריטית בסיפור, וטענה, שהכוונה להפיק שומן מגוויות בני-אדם; והסיפור רווח מאוד¹⁶.

המטרה העיקרית לתעמולה הבריטית הייתה הגברת הגיוס, והאמצעי הבולט ביותר לתעמולת הגיוס הייתה העיתונות. ואכן, כבר ביולי 1915 התגייסו יותר משני מיליונים לצבא הבריטי, אלא שמלחמת החפּרות המודרנית דרשה הרבה יותר כוח-אדם מהצפוי; והיה צורך בגיוס חובה. לשם כך נדרש שינוי בחוק הבריטי. משזה אושר, כוּון המאמץ העיקרי של התעמולה ממאי 1916 והלאה - לתמוך בגיוס החובה ובמוראל העורף¹⁷.

בשנת 1917 (לאחר מתקפת סוֹם הכושלת) היה המוראל בבריטניה גופא ובקֶרב גיסותיה הלוחמים ירוד. לכן, נדרש לתגבר את התעמולה ואת הצנזורה. כך, הועצם הפער בין הדיווחים לבין הנעשה בשדה הקרב. כיוון שהיו מודעים לשקרי העיתונאים, תיעבו החיילים הבריטיים, לדברי נייטלי, את הכתבים הצבאיים יותר מאשר תיעבו את המטה הכללי של צבאם, שהרג אותם במבצעים מיותרים¹⁸. ואכן, דיוויד לויד ג'ורג', ראשד ממשלת בריטניה, סיכם בעשרים ושמונה בדצמבר 1917 את המצב בשיחה עם עורך העיתון "מנצ'סטר גארדיאן" על האמת בשדה הקרב: "... אם אנשים יידעו באמת, אבל, כמובן, הם לא יודעים, ואינם יכולים לדעת. עיתונים אינם כותבים, ואם יכתבו על כך, לא תעביר הצנזורה את האמת ..."¹⁹.

הפטריוטיות של הכתבים הבריטיים סתמה את עטיהם במלחמת העולם הראשונה, אך לא הצליחה להוליך שולל את החיילים בחזית. הללו פיתחו איבה נוראה כלפי לונדון, כלפי מי שאינם בחזית וכלפי העורף בבריטניה. איבה זו הקשתה על התערותם מחדש בחברה הבריטית לאחר המלחמה.