המרד ושוד הקרקעות

התפרצות גל האלימות אשר פקד את החברה בישראל השבוע, שוסע עוד שסע בתוך החברה ומעלה שאלות: מי ומה גרם לזה, מה הסיבה לעוצמה החריגה שהביאה להרס וחבלה בתשתיות חיוניות לקיום ולתפקוד הנורמלי של כל הצדדים? הזעם רווי השנאה שבא לידי ביטוי מצד הפורעים הערביים חשף את השבר העמוק הקיים בין החברה הערבית ובין המדינה היהודית, מוסדותיה וסמליה.

זמן רב מתנהלים "חיינו המשותפים" במחשבה (באשליה) כי נמצאה הנוסחה לדו-קיום בין העמים, כי נגזר עלינו לקשור את גורלנו ולקיים שותפות אם לא מתוך רצון אז מתוך הכרח וחוסר ברירה, כי רק כך נוכל אולי לקיים שגרת חיים סבירה וטובה. האופטימיים שביננו נטו להאמין כי עם הזמן הפצעים הגלידו, הכעס נמוג וברבות השנים יחסי הגומלין שנרקמו הפילו חומות ויצרו מרקם חיים שרב בו המשותף על המפריד.

פרוץ גל האלימות של פרעות תשפ"א חושף שסע ושבר גדול המחייב לענות על השאלה: כיצד זה קרה, למה נפרם החיבור, למה נקרע האיחוי, למה "הדבק שהיה" נמוג והתאדה? אך דווקא בשל השבר העמוק והמפתיע עולה השאלה האם החיבור ושיתוף הפעולה שהיו, למעשה היו מקסם שווא? האם העדפנו לכסות ולהתעלם מהניכור והשנאה שהיו בין העמים (בעיקר מהצד הערבי שלא השלים עם הנוכחות שלנו כאן), האם רצינו להמשיך להחזיק בשקר עצמי? ייתכן שחשבנו כי הזמן הרב שחלף (70 שנה), והמעבר בין הדורות, ייצרו מציאות חדשה נטולת זיכרונות ואיבה?

לאמיתו של דבר ובבחינה מעמיקה ניתן היה בכל זמן לזהות כי "הדו-קיום" והיחסים שהתקיימו בין העמים, עמדו מלכתחילה על יסוד רעוע, עם פוטנציאל לפיצוץ. מצד אחד טענת הערבים ל"בעלות" (לא ממוסמכת) על קרקעות נרחבים בראשית המדינה ועם הזמן גם פעולתם להמשיך את השתלטות ושדידת קרקעות המכוונת לצרכי "בניה והקמת טירות מגורים" תוך צפצוף על חוקי הבנייה והוראות המדינה. מצד שני אוזלת היד ועצימת עיניים של הממשלה ורשויות החוק והאכיפה במשך עשרות שנים שלא יצאה חוצץ ולא שמה קץ לתופעה החמורה טעונת חומר נפץ הזו, רק קיבעה את המציאות הזו.

חולשת הממשלה

התופעה הנ"ל ביטאה באופן העמוק והבוטה ביותר את התבדלותם וחוסר הכרתם של הערבים במדינת ישראל במוסדותיה ובחוקיה. היא שרתה את הנרטיב הערבי (והאיסלאמי) של האחיזה והבעלות על קרקעות ארץ הקודש (בדגש ובמיוחד על ירושלים והר-הבית). בצד האחר היא היוותה נקודת כשל אצל ממשלות ישראל לדורותיהם אשר ראו את קרקעות ישראל נשדדות לעיניהם מסיבות שונות: פוליטיות, חוסר משילות וחוסר יכולת הכרעה והחלטה להתמודד עם הבעיה.

הדוגמה המוכיחה את כשלון ממשלות ישראל לדורותיהם להתמודד מול בעיית "שוד הקרקעות" הייתה בניסיון לפתור אחת ולתמיד את בעיית "הבדואים בנגב". הוקמו ועדות ממלכתיות: ועדת גולדברג, ועדת מרידור, ועדה בראשות האלוף אלמוג. כל הוועדות ישבו עם מנהיגי הציבור הבדואי (ראשי שבטים, אנשי דת וראשי רשויות), גבשו איתם הצעות-פתרון (נדיבות), כל ועדה שקמה שמעה את ההשגות ושיפרה את ההצעות ביחס למסקנות הוועדה שקדמה לה. אך כל הניסיונות ליישום נתקלו בקשיים והתנגדויות.

התובנה המתסכלת מכשלון פתרון בעיית הבדואים בנגב הייתה: שברגע שהם ראו את הנכונות ללכת לקראתם ולשפר את ההצעות מוועדה לוועדה, "העדיפו" להקפיא את נכונותם ללכת ליישום הפתרון בידיעה ש"ההצעה הבאה תהיה טובה יותר" וחוזר חלילה. חולשת הממשלה מול הבדואים הקרינה על כל יישובי המגזר הערבי. העיריות והרשויות המקומיות מתעלמות מהחוק, אינן מכינות "תוכניות מתאר" ותושביהן מנכסים להם שטחים בשיטת "תפוס כפי יכולתך" כי יבוא היום ולמדינת ישראל לא תהיה ברירה אלא לאשר בדיעבד את כל הבנייה הבלתי חוקית. זו אכן הדרישה לממשלה העולה ממנהיגי המגזר בכל הזדמנות.

לצד התסכול וחוסר האונים של הממשלה ומוסדותיה, עם הזמן גם נצבר זעם שהלך וגדל בקרב הציבור היהודי, במיוחד אצל הדור הצעיר, לנוכח חוסר האיזון והקיפוח שלהם לעומת הציבור הערבי בכל הנוגע ל"פתרונות דיור". מרביתם אינם יכולים לרכוש קרקע פרטית לצורך הקמה ובניית בית. הם נאלצים "להסתפק" ברכישת דירה בבניה רוויה ושעבוד עצמם לתשלומי משכנתה לשנים רבות. לא אחת הם מעלים את הטענה: "למה אלו שלא משרתים בצבא "זוכים" לחלקת אדמה כדי להקים את ביתם/טירתם בעוד שאנו נאלצים לקשור עצמנו לשנים ממושכות לתשלומי המשכנתא.

ראוי שלא להמעיט בהשפעת העוולה המקפחת הזו, אסור להזיז את זה הצידה ולהרים ידיים בטענה "אין מה לעשות" זו מציאות שהתקבעה ואין אפשרות להילחם בה. בית ודירה הינם המודד המרכזי בחייה של כל משפחה וזוג בישראל, עבורם המשפחות מתחייבות להחזרים למשך 20 עד 30 שנה. ואם המדינה חפצה חיים שוויוניים היא חייבת לפעול כדי לאזן את היכולת ולהעניק הזדמנות שווה לכל משפחה. כל עוד זה לא נעשה לפחות אין להתריס ולטעון לקיפוח המגזר הערבי בשעה שהמציאות היא הפוכה. לאמת ולתחושת הצדק יש חשיבות כשלעצמה.