הרהורים בעקבות ההצגה "אימהות" (א')

אני מודה לתיאטרון "גשר" ולאופרה הישראלית על ערב של חוויה אמנותית עוצמתית, המעוגנת בדמויות של אימהות בעולם המקרא. היוצר דוד זבה, המלחין וגם מחבר הליברית, השמיע על הבמה בעוצמה רבה את קול האימהות, שהטקסט המקראי לא העז להשמיע בפי דמויות הנשים המושתקות מספר בראשית, בפי אותן "הָאִמָּהוֹת שֶׁלֹּא זְכַרְתֶּם וּבְקוֹשִׁי נְתַתֶּם לָנוּ שֵׁם".

ישבתי באולם וחשתי, שאני מבקש לחבק את "הָאִמָּהוֹת שֶׁלֹּא זְכַרְתֶּם". רציתי לחבק את כל האימהות, שמכריזות בפרולוג של המחזה: "רַק תָּרַמְנוּ בִּשְׁתִיקָה אֶת הָרֶחֶם לתנ"ך", והן נפגשות עם אלוהים בתמונת הסיום, המבהיר להן ולנו: "מִזְּמָן הִפְסַקְתִּי לְרַחֵם".

המחבר דוד זבה והבמאית שירית לי וייס הצליחו בכל תמונה מקראית שעלתה על הבמה להתמקד לא בסיפור החשוב היסטורית ככל שיהיה, אלא במה שלא סופר בסיפור - במה שחשו ובמה שכאבו אותן נשים. רחשי לב וקולות של אימהות, שלא נשמעו בסיפור המקראי, זעקו על הבמה והרטיטו אותי הצופה במחזה. מחיאות הכפיים הסוערות העניקו לי את התחושה, שכל הצופים במחזה חשו כמוני בכל רגע את רחשי לבן של הנשים, שקולן לא נשמעו בסיפור.

המחזה הניע אותי הצופה להתעמת עם האלוהים, שאני מתקשה להשלים עם העובדה, שהוא שעה לקורבן מכוער מן הבשר ומן הדם של הבל ולא לקורבן יפה ומעודן מפרי האדמה של קין, שהוא קורבן חיים וצמיחה. אותי הצופה הניע המחזה להזדהות הזדהות יתר עם שירי "לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה".

אֱלוֹהִים
לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה
לְמִנְחָתוֹ שֶׁל קַיִן
קָרְבָּנֵנוּ הָיָה מִפְּרִי הָאֲדָמָה -
קָרְבָּן יָרֹק
קָרְבַּן חַיִּים וּצְמִיחָה,
אֲֲבָל אַתָּה הוּא זֶה שֶׁשָּׁעִיתָ
לְמִנְחָתוֹ שֶׁל הֶבֶל
וְקָרְבָּנֵנוּ עַד הַיּוֹם
מִן הַבָּשָׁר וּמִן הַדָּם -
קָרְבַּן אָדָם
קָרְבַּן שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן.

הבמה הופקדה אך ורק בידי נשים. אף לא דמות גברית אחת מופיעה במחזה, למרות שקיימת הנוכחות הגברית האכזרית של אב ההולך לעקוד את בנו, קיימת נוכחות של אב המעדיף בן אחד על פני בן אחר. קשה היא הנוכחות של הגבר המעדיף רעיה אחת ובניה על פני רעייתו השנייה ובניה. העדפה פחותה יותר נתונה לפילגשיו על בניהן.

אישית הצטערתי, שעל הבמה לא נשמעו זעקות השבר של רצפה בת איה ומיכל בת שאול, שנפגעו מאכזריות של גבר, והגבר הוא דוד מלך ישראל. דוד מלך ישראל ניצב מאחורי נטילת חיי שבעת ילדי רצפה ומיכל. את זעקותיהן של רצפה ומיכל שמעתי במהלך כל התמונה השישית, כשלוט נותן את בנותיו ליצרים בהמיים של המון בסדום לפרוע בגופן. דוד מלך ישראל, לו אנחנו שרים שירי הלל, נותן חיי שבעה ילדים ש"כל עוונם", שהם ילדי רצפה ומיכל. מצער אותי, שהשנאה העיוורת לשתי הנשים רצפה ומיכל מניעה את דוד המלך להפקיד את חיי שבעת הילדים בידי הגבעונים גם מתוך אינטרסים פוליטיים.

בתמונה הששית ישנה תגובת המחאה של אשת לוט, שאינה מוכנה לשאת את חרפת הזוועה שעברו בנותיה, כשהיא מחליטה להסתובב לאחור. לאחר תלית חמשת בני מיכל בת שאול ושני בני רצפה בת איה, רצפה הפילגש, בת מעמד נחות, מביעה את מחאתה, כשהיא גם נותנת שיעור בערכי מוסר למלך דוד, שעלה על שרטון יוהרה ושפיכות דמים - "בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה ... בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׁעוֹרִים. וַתִּקַּח רִצְפָּה בַּת אַיָּה אֶת-הַשַּׁק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם (על גוויות ילדים תלויים) יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׁדֶה לָיְלָה" (שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים ט'-י').

בתמונה השישית מתוארת המחאה של אשת לוט, מחאה שאינה מוזכרת בסיפור המקראי. מחאת אשת לוט עולה רק בעלילה של המחזה, ואילו מחאת רצפה בת איה היא קיימת בסיפור המקראי, כשהיא לוקחת את "הַשַּׁק וְתַטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר...". את תחושות הזדהותי עם יגונה של רצפה בת איה אני מבקש לבטא בשורות הבאות:

עֶלֶט נְשָׁמָה מִתְעַלֶּפֶת
צָרַר יְגוֹנָהּ בַּשַּׁק
כִּסָּה פְּנֵי שְׁכִינָה עִוֶּרֶת
כְּרוּתַת כָּנָף עַל הַסֶּלַע.
בְּהַר הָעֲצָמוֹת נִבְהֲלוּ פְּרִיחוֹת
שְׁכִינָה קִטַּעַת שְׁכִינָה מְדַדָּה
נָסָה נִכְלֶמֶת מִיְגוֹנָהּ שֶׁל רִצְפָּה בַּת אַיָּה
בַּפִּסְגָּה תַּחַת הַצּוּר כּוֹבֶשֶׁת פָּנִים שְׁכִינָה עִוֶּרֵת
כְּבָר שְׁלוֹשִים מֵאוֹת שָׁנִים.