תקרית "גן שולמית" [1958]

הסגל הקבוע של יחידת מצוף 247 על הר הצופים מנה בין כ-10 לכמה עשרות בודדות בלבד של חיילים, רובם בשירות סדיר, לבושי אזרחי שהתחזו לאזרחים או סטודנטים עובדי אחזקה ותפעול. אך בפועל שימשו בתפקידים "צבאיים" כמו מש"ק מודיעין, מש"ק חבלה (חבלן), חובש קרבי ועוד. אליהם סופחו כתגבורת בהר למעלה מ-100 חיילים מחטיבות החי"ר השונות, שהגיעו להר מחופשים לשוטרים וכן אזרחים עובדי צה"ל.

היחידה איישה 13 עמדות שמירה-תצפית (שנקראו "קיפודים") שמוקמו בשטח "הישראלי" בהר הצופים, ועסקה בפעילות שמירה ואבטחה שוטפת וכן באיסוף מודיעין (תצפיות האזנות) ועוד כהנה וכהנה. בנוסף ביצעו חיילי היחידה פעילות "סיורי ריבונות" בחלקים של ההר שהיו חלק משטח ישראלי על-פי הסכמי ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית אך לא היו בהם חיילים בדרך קבע ולא היו מאוישים בכוח הישראלי למרות שהיו כאמור חלק משטח ישראלי. על כן נקבע על-ידי מפקדי הר הצופים והפיקוד, שאל השטחים הללו הלא מאוישים על-ידי ישראל, יצאו מידי פעם 'סיורי ריבונות'.

הסיורים אל המקומות האלה, נקראו גם "פטרול ריבונות". כך ישראל הפגינה ריבונות ישראל על השטח כולו. במהלך השנים היה מה שנקרא השתלטות זוחלת של הירדנים על חלק מהמקומות שנחשבו שטח ישראלי", ועל כן ישראל ראתה חשיבות רבה בביצוע סיורים אלה. "סיורי הריבונות" נערכו באותן שנים כשיגרה לעיתים אף מספר פעמים בשבוע.

ביום ב' 26 במאי 1958 יצא בשעה 13:10 מ"מתחם בניין הפיזיקה" של האוניברסיטה העברית בהר צופים סיור ריבונות של צה"ל בציר קבוע המקיף את "גן שולמית" (הגן הבוטני הישן של האוניברסיטה). הסיור נועד להפגין ריבונות בשטח בשיפוליו המזרחיים של הר הצופים באזור "גן שולמית", שהיה על-פי ההסכם שטח ישראלי, אך לא היה לא מאויש על-ידי ישראל באופן קבוע והיה חשש שהירדנים ישתלטו עליו השתלטות זוחלת.

הסיור כלל חמישה לוחמים. מפקד סיור הריבונות היה אלעשרי אליאב. הסיור היה חמוש בנשק קל בלבד ללא מכשיר קשר. הסכם הפסקת הנשק אסר כוחות צבאיים ואחזקת נשק "כבד" בהר הצופים.

זמן קצר לאחר מכן בסביבות השעה 13:20, כאשר נע הכח בשיפוליו המזרחיים של הר הצופים כמה מאות מטרים מצפון מזרח ל"גן שולמית", נפתחה עליו אש ממארב מכיוון חורשה שליד הכפר הערבי עיסאוויה. ממקורות מודיעין שהתקבלו לאחר מספר ימים הסתבר שבמארב ב"חורשה" היו 11'צלפים' בדואים מהלגיון הירדני. שהתמקמו מאחורי מחסה של גדר אבנים בתוך החורשה.

ממכת האש נפצע קשה אחד הלוחמים, משה גינצברג. מאחר שלא היה ברשות הכח מכשיר קשר, רץ אחד מחיילי הכח למטה מפקד ההר ירמי לבנדיגר שהיה ממוקם באחד מבנייני מתחם הר הצופים (כנראה "בניין איינשטיין" א.א), לא רחוק ממקום האירוע, ודיווח על ההתקפה ועל הפצוע המדמם בשטח. מפקד הסיור אליאב אלעשרי נשאר עם הפצוע לחפות עליו וכאשר ניסה להתקרב ולסייע לו נפגע אף הוא באורח אנוש מירי הצלפים.

במקביל לירי הירדני מהחורשה נורתה לעבר "השטח הישראלי" בהר הצופים אש גם מעמדה ירדנית שהוצבה במתחם אוגוסטה ויקטוריה שכונתה "החזיריה". השטח בו הותקף הכח הישראלי היה שטח מדרון נסתר מעיני השומרים בעמדות צה"ל ("הקיפודים") ב"שטח הישראלי" בהר, מלא עשבי בר קוצים ואבנים, גלוי וחשוף לעבר עמדות הירדנים ללא מקום מחסה מפני הצלפים הירדנים. האש הירדנית הייתה מסיבית ובוצעה גם ממקלעים אוטומטיים.

היריות הגיעו גם לאוזני אנשי היחידה שהיו מוצבים בעמדות השמירה והתצפית בהר הצופים. משלא הגיע הפטרול ולא גילה סימני חיים יצא בהוראת מפקד ההר ירמי לבנדיגר כוח חילוץ של חמישה-שישה לוחמים ובראשם המ"מ סג"ם מרדכי טיקוצ'ינסקי לחלץ את פטרול הסיור. כוח החילוץ יצא בשעה 13:55 ובהתקרבו לכח שנפגע נורתה גם עליו אש מעמדות הירדניות.

מהירי נהרג מפקד הכח מרדכי טיקוצ'ינסקי. החובש מיקי (מיכאל) הירשלר שהיה בקרבתו של המ"מ טיקוצ'ינסקי לא הצליח בגלל האש המסיבית להגיע אליו, אך לבסוף התקרב אליו והודיע במכשיר הקשר שהיה בידי טיקוצ'ינסקי שאין אפשרות לטלטל אותו וכי לצורך הפינוי יש צורך באלונקה בשל האש הכבדה.

עתה היו פזורים בשטח התקרית כ-10 מחיילנו ("שוטרים"), שלושה נהרגו ואחד פצוע. היה ברור כי האש הירדנית הקטלנית אינה מקרית אלא מתוכננת, מכוונת ורצחנית. ישראל פנתה לראש מטה משקיפי האו"ם גנרל הורן ודרשה ללחוץ על הירדנים להפסיק את האש. תשובתם של הירדנים, שהועברה לישראל באמצעות ראש מטה המשקיפים, שמדובר ביורה ירדני "שהשתגע" וקיים קושי להשתלט עליו. למקום התקרית נשלח כוח שלישי לחלץ את קודמיו. כוח חילוץ זה כלל את מפקד הכח יוסף יוחימק ועוד מספר חיילים ("שוטרים"). הירדנים ירו אש גם לעבר כוח זה ומהירי נהרג מקליע בראשו מפקד הכח יוסף יוחימק.

בסביבות השעה 14:50 הגיעו לשטח קציני האו"ם ונכנסו לשטח האוניברסיטה. בשעה 15:30 לערך הופסקה האש ודומה כי הירדנים הסכימו להפסקת אש. אל זירת התקרית הגיע קולונל ג'ורג' פלינט יו"ר ועדת הנשק הישראלית-ירדנית, וכמה משקיפי או"ם. הם התקרבו ל"גן שולמית", שם שכבו פצועי והרוגי הפטרולים. הקולונל פלינט ניגש לסמל יוסף יוחימק ההרוג ולפצוע כדי לסייע בחילוצם. בשעה שהתרומם פגעו בו שני כדורים והוא נפל-גרר עצמו כשהוא שותת דם אל מאחורי מחסה.

כעבור זמן קצר חידשו הירדנים את האש והדבר הקשה על פעולות החילוץ ופינוי הנפגעים. פצועים והרוגים נשארו בשטח שעות רבות. ייתכן שלו היו מקבלים טיפול רפואי מהיר היה ניתן להציל חייהם של לפחות כמה מההרוגים. בשעה 19:30 עם חשיכה יצא כוח מהר הצופים לחילוץ הפצועים. הכח הצליח להוציא מהשטח שני לוחמים הרוגים ושני פצועים.

ליד הפצועים נמצאה גם גופתו של קלונל גורג פלינט שמת מפצעיו בשטח. רק בשעה 21:40 הצליח הכח למצא בשטח את מפקד פטרול הסיור אליאב אלעשרי והלוחם משה גינצברג. הפצועים וההרוגים הועברו לשטח בנייני האוניברסיטה בהר הצופים ומשם במכוניות או"ם דרך שער מנדלבאום לבית חולים "הדסה". למעשה רק בסביבות השעה 10 בלילה הסתיימה התקרית.

בתקרית שולמית נהרגו 4 מחיילנו ("שוטרים"): אליאב אלעשרי, משה גינצבורג, מרדכי (מוטי) טיקוצ'ינסקי, יוסף צבי יוחימק ונפצעו שני חילים "שוטרים". על-פי דיווחי העיתונות דאז שמות הפצועים הם משולם שטיינר (נפצע קשה) ושלמה אהרונוב (פצוע קל). כאמור, בתקרית נהרג קולונל ג'ורג פלינט יו"ר ועדת הנשק הישראלית-ירדנית.

רב"ט אליאב אלעשרי - איש חטיבת הצנחנים, בן למשפחה בת כמה דורות בירושלים, נולד ב-1939 בבנימינה. למד בבית הספר היסודי המקומי ואחר כך בבית-הספר "עמל" בחדרה. עבד כמכונאי במוסך "נחלת-ז'בוטינסקי" בבנימינה. בן 19 היה בנופלו. לאחר מותו, הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

משה גינצברג נולד ב-1938 בעיר יבלונה בפולין. עלה עם משפחתו לארץ בהיותו בן עשר. המשפחה התיישבה ביהוד. משה סיים לימודיו בבית-הספר היסודי ביהוד, היה פעיל בארגון הספורט ביהוד, חבר "הפועל" ועבד בנגריה של אביו בישוב. בן 20 היה בנופלו.

סגן מרדכי (מוטי) טיקוצ'ינסקי נולד בשנת 1938 בפתח תקוה, גדל והתחנך בקדימה. הוריו היו מראשוני הכפר. למד בבית הספר התיכון החקלאי בהדסים, היה חניך ומדריך בתנועת "מחנות-העולים". בן 20 בנופלו. לאחר מותו, הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, שהומר בהמשך לעיטור העוז על גילוי אומץ-לב, דבקות במשימה ומנהיגות למופת.

סמל יוסף צבי יוחימק נולד ב-1921 בברסלאו שבגרמניה. סיים את לימודיו בבית-ספר יהודי שם. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1934. היה חבר ונהג בחברת "המקשר". הניח שלושה ילדים. בן 37 היה במותו. לאחר מותו, הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

קולנל ג'ורג' פלינט (בכמה מקומות מצוין כי היה בדרגת לוטנט קולונל א.א) שהה בישראל שלוש שנים וחצי והתגורר בירושלים עם רעייתו ושתי בנותיו. שנתיים לפני התקרית נפצע בהתפוצץ מוקש על הר הצופים והועבר במצב קשה לבית חולים הדסה אך הצליח להתגבר על פציעתו. הוא היה אמור לסיים את תפקידו באו"ם בישראל תוך שבועות ספורים ולחזור לביתו בקנדה. למחרת מותו בתקרית נערך לו טקס אשכבה בכנסיית סנט אנדריוס בירושלים. מטוס מיוחד של כוח החירום של האו"ם הטיס את גופתו ואת בני משפחתו לקנדה שם הובא לקבורה.

סיעת "חירות" בכנסת הגישה למחרת התקרית הצעה דחופה לסדר היום לדון "במאורעות הדמים בהר הצופים". הירדנים טענו כי הפטרול הישראלי מנה 12 איש וחצה את גבול קו שביתת הנשק לשטחם.

אריה שניפר, חובש קרבי ששירת ביחידת מצוף 247 בשנים 1967-1965 ושפעל רבות ומסירות אין קץ להנצחת ותיעוד היחידה, ערך תחקיר יסודי שנראה אמין מאד, על פעילות היחידה וגם על "תקרית גן שולמית". כמה מנתוני המידע בכתבה מתבססים על תחקירו.

בין השאר, כותב שניפר בתחקירו כי מפקד ההר ירמי לבנדיגר שנכנס לתפקידו שבועות ספורים לפני התקרית, ביקש להפעיל מרגמה 81 מ"מ לסיוע לסיור הלכוד שהיה עשוי לשנות את פני האירוע, לצמצם את מספר ההרוגים ולהקל על חילוץ הנפגעים אך לא קיבל על כך אישור מפיקוד המרכז, מחשש לחשיפת כלי הנשק המוסתרים בהר, שנועדו למקרה של מלחמה.

ב-24 במאי 2018 נערך ביוזמת ובשיתוף כמה מחיילי יחידת מצוף 247, ובהם אריה שניפר, ישראל קרן, עמי פרנק, והעיתונאי שוקי לבנון שאביו צבי לבנון היה בין הרוגי "שיירת הדסה", טקס הסרת הלוט מאנדרטה לאירוע "תקרית גן שולמית". האנדרטה מוצבת מול כיכר אביגדור המאירי בכניסה לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. האנדרטה מורכבת מגל אבנים ועליו לוח זיכרון המספר את סיפור התקרית ומנציח זכרם של הרוגי התקרית. כמעט בצמוד לאנדרטת "תקרית גן שולמית" נמצאת אנדרטה להנצחת פעילות יחידת מצוף 247.