ריב לא לו

שר הביטחון התמהמה מלמנות מנכ"ל לתעשיה האוירית, ועקב כך עתר ח"כ דוד אמסלם לבג"ץ. את העתירה לא ראיתי, את ההחלטה כן, פחות מחצי עמוד, סטירת לחי לעותר. ה"ריב" שאמסלם ניסה להתערב בו הוא "ריב לא לו" ולכן לא קיימת לו זכות עמידה. אמסלם נזרק מכל המדרגות באופן שלא ראיתי כמותו בבית המשפט העליון. לדעתי הוא לא רק נזרק אלא גם נזרק בבוז. אנו חיים במצב עגום שכל נושא הוא שפיט, ומעניין מה מצאו השופטים חריג בעתירתו של ח"כ אמסלם, למעט העובדה שהמדובר בעותר ליכודניק ירושלמי אסלי.

מעבר לעובדה שאין לו עניין פרטי בנושא, השופטים לא נימקו את ה"ריב לא לו", ולכן בואו ואנסה להסביר לנו מדוע לטעמי המינוי הזה הוא ודאי עניינו של ח"כ אמסלם, לפחות כמו העניין של עותרים ציבוריים אחרים אשר זכות העמידה שלהם מובטחת ולו מהנימוק של "בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו" (השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 651/03).

ח"כ אמסלם אוחז בתאוריה לגיטימית, האומרת שהפנקס האדום לא מת, הוא כבר לא במפא"י, הוא התפזר בין מפלגות השמנת אשר מרבית בכיריהן ממוקמים במרחב רמת השרון/הרצליה מודיעין/רמת אביב. התיאוריה טוענת שהמינויים במרחב הציבורי מפלים לרעה את עדות המזרח, אומנם לא כמו בשנות ה-50 וה-60 אך האפליה עדיין קיימת, ומחייבת תיקון.

אפשר לקבל את הטיעון הזה, אפשר שלא, אך הטיעון הזה לא ניתן לדחייה על הסף ללא דיון, ודאי לא ניתן לדחייה על הסף ללא נימוקים. אם ניקח לדוגמה עתירה למינוי אישה לוועדת טירקל (מרמרה), העותרות לא רק קיבלו זכות עמידה, העתירה לא רק עברה את דרישות הסף, היא לא רק נדונה, אלא היא אפילו התקבלה עקרונית (בג"ץ 5660/10).

כאשר לא ממנים נשים למשרות בסקטור הציבורי אזי "מתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי", ממש כמו כאשר אזרח מזרחי המתאים ביותר למשרה בכירה ביותר בסקטור הציבורי לא ממונה "מתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי", וכנ"ל בנוגע למאות עילות שהרבה בתי משפט בעולם היו דוחים אותן על הסף בשל העדר זכות עמידה, ואשר נדונות אצלנו, ושורפות זמן שיפוטי מאוד יקר. קחו לדוגמה את נושא גיוס החרדים לצה"ל, בו מתערב בית המשפט בנושא שאיננו פתיר פוליטית. ממשלות קמות ונופלות - הנזק הוא עצום, הנושא לא מתוקן, והגענו אף למצב מגוחך שהעותרת המובילה בעתירה, מפלגת יש עתיד, נמצאת כעת בשלטון, בפועל עותרת נגד עצמה, וממשיכה בסאגה של בקשות הדחייה כי איננה מסוגלת להעביר את החוק שלמען חקיקתו היא עתרה, וספק גדול מאוד אם תצליח, וזאת בשל סירוב השותפים הערבים לתמוך בכל צורה של גיוס חרדים, מחשש להשלכה על גיוס הערבים.

היו לטעמי דרכים לדחות את העתירה ללא בוז, אחת מהן צויינה בהחלטה. המועמד למנכלות לא צורף כמשיב לעתירה. זו ודאי סיבה טובה לדחייה על הסף, אך זו סיבה חלשה, כי היא ניתנת לתיקון בקלות. ייתכן שיש סיבות נוספות, לדוגמא: לי לא ברור מן הפרסומים אם השר החליט שלא למנות את המנכ"ל המיועד, או שעדיין לא קיבל כל החלטה בנדון. ואם לא נבחר עדיין מנכ"ל משמע שהעתירה היא מוקדמת כי בית המשפט לא נועד לנשוף בערפו של שר הביטחון על-מנת שיקבל החלטה כזו או אחרת, אלא רק לתקן החלטה אם מוצא כך בית המשפט לנכון.

מבלי להתייחס לשורה התחתונה, טעה לטעמי בית המשפט בגדול. גם במילים על העדר זכות עמידה ובעיקר במוזיקה של ההחלטה, המציגים את בית המשפט כמנותק לחלוטין ממחצית העם בישראל, ומה שחמור יותר, את חוסר האכפתיות של בית המשפט מהניתוק הזה.