ביום שישי שעבר, נסעתי להלוויה של קרוב משפחה במושב "שורש" בלווית בני, אודי (יהודה). הרב ערך את טקס הקבורה מאוד יפה ומכובד ואנשים נשאו דברים (בעברית ובאנגלית) בשבח הנפטר שהשיב נשמתו לבורא בשלווה נדירה של צדיק, בביתו ובמיטתו כשהוא בן 93, שבע ימים וזכור לטוב.

כבוד הרב הסביר לאלמנה ולשלושת בניה, מה צריך לעשות במשך הטקס, בשבעת הימים של האבל ולאחריהם. הקשבתי לדבריו ב"חצי אוזן" בעודי מביטה בבית הקברות הקטן והמטופח. הקברים מסביבי היו בוהקים בניקיונם אחרי הגשם וממש קינאתי באנשים שזכו ושיזכו להיקבר במקום כה יפה. בוודאי תצחקו למחשבתי זו, אך אל תתפלאו. כשתעלו להר המנוחות אצלנו, בירושלים, ותראו את מאות ויותר הקברים המוזנחים שעל ההר, תבינו.

קבר מאומץ

יש מצבות רבות שהעלו ירוקת עד שאין רואים את הכתוב על גביהן. יש קברים שניזוקו במשך השנים, נשברו ושם המנוח נמחק ואין מי שיתקן/יחדש את המצבה, כפי שקרה לקברה של מרת רחל יפת, שאת קברה "אימצתי".

רחל, שאיני מכירה, קבורה בסמוך לאבי המנוח, יוסף חיים סיאני. יום אחד, כשעליתי לקברו של אבי, הבחנתי בקברה. לראשו הייתה "כרית משיש" ושאר הקבר היה בנוי מבלוקים. שמתי לב, שנבקע בור גדול באחד הבלוקים. הימים היו ימי סתיו ואוטוטו יבוא החורף וירד גשם. מיד רצתי לבעל המצבות שבנה את מצבות הוריי וביקשתי ממנו שיתקן את הקבר של רחל מהר, בטרם ירד הגשם ויהרוס אותו לגמרי.

האיש הבטיח, אך לא קיים! באתי להר המנוחות אחרי מספר שבועות, הגשם ירד וכמובן שהמצבה ניזוקה יותר. רצתי שוב אל בעל מפעל המצבות, בכיתי ואמרתי לו: "למה הבטחת ולא קיימת? האם היית רוצה שכך יכבדו אותך במותך"? עברו מספר חודשים נוספים, האביב עבר והמצבה עדיין לא תוקנה. אחרי שבאתי אליו שוב ושוב..., התקשר אליי האיש יום אחד והודיע לי שתיקן את המצבה. לא שילמתי לו שקל אחד עבור העבודה, בגלל הצער שציער אותי ואף הוא לא פנה אליי שאשלם לו עבורה.

עברו ימים רבים ובכל פעם שעברתי ליד קברה של רחל יפת, נכמרו רחמיי עליה. שום אבן לא הונחה על קברה, הקבר נראה מוזנח עם הבלוקים ופיסת השיש שהייתה מונחת לראשו והחלטתי, שאכסה את קברה בשיש, כפי שראוי לה. פניתי שוב לבעל המצבות ואמרתי לו: "אני מאמינה שבכל המפעל שלך יש חתיכת שיש, מחודשת, שתכסה את קברה של רחל. הוא אמר שיש לו חתיכת שיש כזו שהוריד מקבר של גבר, שבני משפחתו ביקשו לכסות את מצבתו בשיש חדש. הסכמתי שיניח את השיש הזה על קברה של רחל ושאשלם לו עבור השיש והעבודה.

לא תאמינו, אבל זה לקח לאיש חמש עשרה שנים עד שביצע את העבודה! בסופו של דבר, הונח השיש על קברה של רחל, שהפכה עבורנו כבת משפחה ממש. הוא לא העז לבקש ממני כסף עבור המצבה, כי שיער מה אומר לו. בכל פעם שאודי, ידידי ואני עולים להר המנוחות בתאריך כז' בסיוון, יום האזכרה של אבי המנוח, אנו רוחצים את שני הקברים, של אבא ושל רחל, אומרים את כל התפילות כפי שהם ראויים, מניחים אבן על קברם ואף עושים את טקס הברכות לזכרם.

מזלם של הוריי ושל רחל שהם קבורים ב"קבר קרקע", אך יש שמכניסים בן משפחה שנפטר מן העולם לתוך קיר, כמו מגש פלפלים ממולאים שמכניסים אותו לתנור. ההבדל בין השניים הוא, שאת מגש הפלפלים הממולאים מוציאים מהתנור באיזשהו שלב, אך בהר המנוחות, את "המגש" עם המנוח השוכב עליו, מכניסים לתא שבקיר והוא יהיה תקוע שם לנצח נצחים! ואתה עומד מול קיר "מגירות הקבורה" ומתפלל..., איזה צער, אני משערת, למנוח ולבני משפחתו. שאני רואה את המראה הזה בהר המנוחות אני חושבת: היכן יניחו את הפרחים? ויש שיאמרו לי: "שמחה, אין צורך בפרחים, זה מנהג של גויים". בסדר, בלי פרחים, אך היכן יניחו את נר הנשמה שירצו להדליק על קברו? לאלוהים פתרונים!

שאלתי את אחת מקרובות משפחתי המתגוררת ב"שורש": "האם ניתן לשלם מראש עבור קבר בבית הקברות הזה"? והיא, כמו עלצה כשאמרה לי בעיניים מאירות: "לא, שמחה, אין מקום! בעלי ואני גרים פה וכבר קנינו לנו שתי חלקות קבר. זהו, אין יותר מקומות! ובכלל, בית הקברות הזה מיועד רק לתושבי "שורש" והאנשים המתגוררים ב"פרוטיאה בהר" (הבית המוגן במושב)! ולא כן היא, כי הוריה, שמעודם לא גרו ב"שורש" אלא התגוררו מחוץ לירושלים, נקברו בבית הקברות הזה.

איך הפסדתי קבר

כל מקרה שקורה לי בחיים מעורר בי אסוציאציה והפעם, גם בנושא זה של בית הקברות. כשאמי, חנה סיאני (לבית שרעבי) נפטרה בגיל חמישים בשנת 1969, קניתי "קבר קרקע" על ידה. הייתה זו חלקה חדשה של ועד עדת התימנים בהר המנוחות בגבעת שאול! עמדתי והבטתי בנוף היפה שנשקף ממקום קבורתה של אמי ושמחתי על המיקום בחלקה החדשה. כמו-כן הייתי מרוצה, שציון גרמה ז"ל, אז בכיר במשרד הדתות, הסכים שאשלם עבורו בתשלומים.

מדי פעם, כשהייתי עולה לקברה של אמי ב-ה' באב (גם יום מותו של המקובל רבי יצחק לוריא, המכונה האר"י הקדוש), הייתי מביטה ב"בור שלי" ואומרת בלבי, שאני שמחה שאהיה בחברת אמי האהובה ושלא אהיה בגפי גם במותי. נזכרתי בדברי הזקנות התימניות בשכונתי, "נחלת צבי" בירושלים, שאמרו לי לא פעם: "שמחה'לה, זו סגולה לחיים ארוכים ולשנים רבות וטובות כשיש לך קבר מוכן מראש", ומי אני שאחלוק על דבריהן? הן אף סיפרו לי, שכבר הכינו את התכריכים שלהן, העשויים מבד פשתן (המורה על צניעות). "הם נקיים, מקופלים וארוזים בתוך שקית ניילון המונחת על המדף העליון בארון", מנהג אותו אימצו מהוריהם בתימן.

יום אחד עליתי לקברה של אמי ולא האמנתי למראה עיניי, קברו גופה בבור שלי! כולי נסערת רצתי למשרד ועד עדת התימנים ואמרתי: "מה זה צריך להיות? למה קברו מת בבור שלי"? המזכירה החווירה ושני הגברים בעלי זקנים וכיפות על ראשם זרקו מבט זה לעבר זה וחייכו מתחת לשפמם. לא הבנתי מדוע הם מחייכים לשמע האסון שקרה לי ואז התעשתו ואמרו לי: "מרת סיאני, אין צורך להתרגז, בואי ונבדוק מה קרה פה". ואכן, אחרי בדיקה קצרה במפות החלקה, התברר שהם טעו! במקום לקבור את המנוחה בצד השמאלי של מצבת בעלה, קברו אותה בצד הימני, מקום הקבר שלי.

"יה שמחה, אנחנו מצטערים שגרמנו לך עוגמת נפש ומאחלים לך, שתזכי לחיים ארוכים עד מאה ועשרים! כשתלכי לעולמך בבוא העת, נקבור אותך שם". כך אמרו והניחו את אצבעם על המפה, על מקום הקבר המיועד. "הקבר לא רחוק מקברה של אמך עליה השלום, באותה שורה". כך אמרו והתנצלו. אך אני לא שמחתי לשמע "הבשורה" ורציתי בחזרה את הבור שלי, ליד אימא, ולא אף בור אחר וביקשתי את כספי בחזרה! (איזו טעות!).

כשעליתי שוב לקברה של אמי, הצצתי בשם שעל גבי המצבה של הקבר ש"נגזל" ממני, ומה רואות עיניי..., הייתה זו ראשל, אשת דודו של בעלי המנוח. שמחתי שלא גרמתי שיוציאו אותה מקברה ושהיא נחה בשלום לצד בעלה וסמוכה לאמי המנוחה. ראשל הייתה אישה מקסימה. ספרדייה, ס"ט עסלית, בעלת מידות, גבוהה עם עיניים ירקרקות-אפורות, שנהגה לאסוף את שערה האפור בגוש עגול שנח על עורפה.

כשהיינו באים אליה, הייתה מקבלת אותנו בסבר פנים יפות ומורה לנו את הדרך לחדר האורחים הצנוע שלהם. כשבעלי ודודו היו משוחחים, הייתה ראשל אומרת לי בחיוך: "קרידה, אכין לכם מיד תה חם עם נענע, ויש לי גם בורקיטס חמים, מיד אגיש לכם". כך אמרה ושמה פעמיה בצעד כבד ומזורז למטבח. אז תגידו לי אתם, האם הייתה ראויה ראשל שאוציא אותה מקברה ובכך אגרום צער לנשמתה?

בעלה היה סנדלר והייתה לו סנדלריה באחת הסמטאות שמול שוק מחנה יהודה. יום אחד, באמצע היום, קפץ הדוד לשוק לקנות דבר מה, ואז קרתה התפוצצות נוראה והוא נפגע ומת במקום! הייתה זו הפעולה החבלנית הראשונה של מחבלים ערבים בירושלים שדיברו בה רבות.

צחוקים בהלוויה

בני אודי ואני שבנו הביתה, אחרי ארוחת הצהריים אליה הזמינו אותנו קרובינו האבלים. כשהגעתי לביתי, שוחחתי עם ידידי וסיפרתי לו על אודות ההלוויה ובית הקברות היפה הטבול בירק... על קרוב משפחתי שהלך לעולמו, שהיה בן אדם נהדר וכאב לי שהיה חולה מאוד ושסבל כל כך בשנים האחרונות..., ואז אמר לי ידידי: "אל תהיי עצובה, אחרי הכול, קרובך נפטר בשיבה טובה במיטתו..., הלוואי על כולנו 'מוות לוקסוס' שכזה. הנה, בואי ואספר לך סיפור ששמעתי על מקרה אמתי שהתרחש בהלוויה.

איש אחד מת ולקחו אותו לקבורה. בני המשפחה, הקרובים והידידים עמדו מסביב לקבר. הרב התפלל, בני המשפחה בכו ועמדו בסמוך לגופת האב, החברים נשאו הספדים מרגשים על אודות הנפטר, הבנים אמרו 'קדיש' ואז הניחו אנשי חברת קדישא את הנפטר על רצפת הקבר, אחזו באתי חפירה והתחילו לשפוך את העפר על גופת המנוח.

אחד מאנשי חברת קדישא ביקש מהגברים שנכחו בהלוויה, לבוא ולעשות מצווה, לקחת את אחד מאתי החפירה שהיו בידיהם, למלא אותו בעפר ולשפוך אותו על המנוח ולהעביר את האת לגבר אחר שיקיים את המצווה בעוד הרב נושא את תפילתו. וכך, בשרשרת, סיימו הגברים של חברת קדישא וקרובי המנוח וידידיו לכסות אותו בתלולית עפר והרב הציב עליה שלט עם שמו של המנוח. בעודו מתחיל לשיר: "אל מלא רחמים...", נשמע קול צלצול פלאפון שעלה מהקבר"!

"מהקבר"? קראתי מזועזעת. "כן, מתוך הקבר. חכי ותשמעי את כל הסיפור", אמר ידידי. "הפלאפון לא הפסיק לצלצל, הרב חדל מתפילתו והשתרר שקט! האנשים הביטו זה בפני זה בחרדה. היה זה קטע שלא מן העולם הזה, כאילו מישהו התקשר למנוח וציפה ממנו לתשובה. כולם היו המומים! הנשים הפסיקו את בכיין ואז שמעו קול מתנצל של אחד מאנשי חברת קדישא, שהסמיק עד למעלה מפאותיו:

'סליחה, אני חושב שזה הפלאפון שלי. כנראה הוא נשמט מכיסי בעת שחפרתי קבר למנוח". אמר בקול מתנצל ובמבט מושפל. ואז, כאילו מישהו שיחרר את חבלי הצער והאנשים התחילו לחייך ולהסתיר את פיהם כשהתחילו לצחקק בשקט. אנשי חברת קדישא התחילו להוריד בזהירות את העפר מעל הקבר, חלקם באתי החפירה וחלקם בידיים כשהם בולשים בעיניהם, ממששים את ערימות העפר, וחוששים שמא לא ימצאו את הפלאפון הסורר שהמשיך לשאת צלילו, הפסיק לרגע ושוב התחיל לצלצל..."

"נו, והם מצאו בסוף את הפלאפון בערימת העפר הענקית הזאת"? שאלתי בסקרנות. "כן. סופו של הסיפור היה, שנמצאה האבדה "המזמרת" והוחזרה לבעליה לקול צחוקם של משתתפי ההלוויה, שלא יכלו להתאפק עוד לשמע ולמראה הסצנה המוזרה". צחקנו אף אנו ואז אמרתי לידידי: "אתה רואה? גם פה צריך מזל!