הרהורים, בלי מילה על אירן

ר' חיים

ר' חיים קניבסקי, כך סתם, בלי תואר מרן ראש הישיבה, בלי משרת אב בית דין, סתם ר' חיים מרחוב הרשב"ם בבני ברק. קסמו של ר' חיים על כל יהודי בכל אתר ואתר בארץ ובעולם, בא לידי ביטוי בכאב העצום, בשבר הנורא, בתחושה כי נאסף לבית עולמו, אביהם של ישראל.

זכיתי להגיע לבית הצנוע עד כדי סגפנות, עם תלמידיי, חתני בר המצווה, לזכות בברכה מאביהם של ישראל. הרבנית בת שבע קיבלה אותנו בסבר פנים יפות במבואה הצרה בואכה המטבחון, לגופה סינר פשוט ועיניה הטובות מפיקות תבונה. נכנסו בחרדת קודש. כל ילד זכה ליחס אישי, למילה טובה לברכה, הרב אפשר לצלם את חתני בר המצווה ברגעי ההתעלות הייחודיים עימו. ברכה והצלחה.

טרם התקדש השבת הכתה הבשורה המרה את העם היהודי, שמחת שושן פורים הייתה לאבל ומספד. ביום ראשון ליוו מאות אלפים את ר' חיים בדרכו האחרונה, בוכים על ר' חיים, בוכים על עצמנו.

רמדאן

בכל פעם מחדש אני צובט את לחיי השופעת, ובוחן האם אני שומע קולות או שמא שומע את הדברים כהווייתם מצד זרועות הביטחון והנהגת המדינה. חג, כשמו כן הוא, מועד, שמחה, התקדשות, ציפייה, משפחה, התרגשות, מתנות, סעודות משפחתיות, בגדים נאים, שירים ואוכל מיוחד. רמדאן חודש של צום והתנזרויות שונות הוא גם חג של קדושה, אחווה ושמחה בתרבות המוסלמית, ועוד רגע הוא כאן. אלא שבמקום ששון ושמחה ופתיחת צום של אחרי צום והתקדשות, אחרי התפילה, ההיטהרות, מוזהרים אזרחי ישראל מחודש של מוות ודם.

את קולות התפילה והקדושה מחליפים קולות מלחמה, קולות גרזינים, צחצוח סכינים, הכנסת כדור לבית הבליעה, מאבקים, מלחמות, קולות היסטריה, חרדה, דאגה, מגננה, קולות של הסתה, שנאה ועלילות דם ממוחזרות. חופש פולחן במדינת ישראל מהמפורסמים בעולם. אם כן מדוע נוצרת תחושה כי חודש רמדאן הוא חודש של אש זעם ודם, הרבה דם, יהודי.

במשך עשרות שנים ההסתה היוצאת מהמסגדים, מתורגמת על-ידי הצעירים לאישור לבצע מעשה רצח ושפטים ביהודים. הגיע הזמן לנסות לפעול באופן אחר לחלוטין. ההר הוא מקום תפילה קדוש לבני הדתות השונים. ראשי הדתות חייבים לייסד פורום בינלאומי המורכב מכל בני הדתות, לאפשר תפילות ופולחן לכל בני הדתות מתוך כבוד. מאבק ההיסהטורי על מקומו של הר-הבית בהיסטוריה היהודית לצד התביעה המוסלמית על מסגד אל-אקצה, הפכה את ההר למקום התנגשות בלתי נמנעת.

וכך בעוד המוסלמים זוכים לחרות פולחן מוחלטת הרי שהיהודים מוגבלים עד כדי גיחוך, כמו איסור תפילה, כריעה. ההר הקדוש כל ימות השנה יכול להפוך לבית תפילה לכל העמים מתוך כבוד וההערכה. מדינת ישראל, הריבון על ההר, חייבת לנסות דרכים אחרות פרט להוצאת צווי הרחקה למסיתים המקצועיים, צווי הרחקה לארגוני שנאה, הגברת כוחות הביטחון, כוננות וזרימה עם החרדה אליה מדינה שלימה נכנסת ביום חג של המוסלמים.

הצביעות

השכנים ברעננה סוערים, זועמים, חסרי אונים מביטים משתאים והמומים איך שכונתם הופכת ליעד מבוצר עם חומות, תשתיות וביצורים בלתי הגיוניים החוצים את הרחוב והופכים את חיי שכניו של ראש הממשלה נפתלי בנט, לסיוט בלתי נגמר. איש לא שאל אותם, איש לא ביקש את רשותם, איש לא שוחח עימם. בשם הביטחון הקדוש, מממנת מדינת ישראל את השבחת ביתו של ראש הממשלה בעשרות מיליוני שקלים. לא גלידה ופיסטוקים, עשרות מיליוני שקלים לביצור הבית הפרטי של ראש הממשלה אשר משפחתו בחרה שלא להתגורר במעון ראש הממשלה, בבירת מדינת ישראל, בירושלים.

דמו בנפשכם מה היה קורה כאן אם ראש ממשלה אחר היה בז לחובתו לעבור עם בחירתו להתגורר בירושלים, במעון הרשמי. דמיינו את ההתקפה התקשורתית, המשפטית, מתקפת הטהרנים גם הממומנים על-ידי ממשלות זרות לו היה זה בנימין נתניהו המממן את השבחת ביתו הפרטי בעשרות מיליוני שקלים מכספי הציבור. ראש הממשלה הזמני, אשר עוד מעט יהפוך לשר הפנים, הרוויח עשרות מיליוני שקלים מכספי הציבור הכורע תחת נטל יוקר המחיה, קטסטרופת הדיור, והעסקים הקורסים. והתקשורת? שקט. עכשיו מלטפים.

בעוד ביתו של נפתלי בנט מושבח בעשרות מיליוני שקלים הרי שגם המעון בבלפור יחל בקרוב שיפוץ בעשרות מיליוני שקלים נוספים, ורק לחשוב שהתקשורת הצבועה, המשוחדת, המזעזעת מיררה את חיי ראש הממשלה לשעבר על ניסיונות לשיפוץ המעון באלפית מסכומי העתק הממומנים כעת. הזעם הציבורי והתקשורתי על הוצאות מטוס ראש הממשלה 'כנף ציון', היו נכונות, העלות הייתה בלתי הגיונית בעוד המציאות של האזרח הסביר בישראל קשה מנשוא. אך מדוע נדמו השופרות, התועמלנים, הטרומבונים, הטהרנים, מגישי הבגצי"ם הסדרתיים, ארגוני זכויות המשכורות השמנות הממומנות על-ידי ממשלות זרות? השבחת הנכס של נפתלי בנט בעשרות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית נדמית כשוד לאור יום של הקופה הציבורית, שוד בו השודד זוכה לחיבוק ממנהל הבנק הנשדד ולמחיאות כפיים סוערות מהפקידים המשפטיים והתועמלנים בתקשורת.