לעניין האזרחים הערבים אזרחות ישראלית לערביי ישראל איננה "מצווה מהתורה" היא מחווה שעשתה מדינת היהודים עם הקמתה למי שפרנסי המדינה שבדרך שערו שיהיו בה למיעוט, ולכל היותר יחשבו כגרים. אזרחות ישראלית גם איננה חובה מכתבי קודש אחרים, כך שבפועל מקורה בחוק או בנוהג הבינלאומי, שהוא רשות ולא חובה למדינות ריבוניות כישראל ומחווה יהודית מתוקף השערה נורמטיבית.
משקיבלו הערבים אזרחות ישראלית, נכסו זאת לזכותם "הטיבעית" מתוקף היות חלק מהם תושבים ותיקים בטריטוריה זו ורבים מהם "מתנחלים זרים" שאך לא מכבר באו לכאן. בעת הגעתם לכאן שלטה בטריטוריה של ארץ ישראל רבתי האימפריה העותומנית, שלימים הוחלפה ע"י המנדט הבריטי ובסופו של יום עברה לריבונות מדינת ישראל ב-14.5.1948.
הגעתם, כניסתם והשתרשותם של רוב הבאים - זה מקרוב - בטריטוריה של א"י במשך דור או שניים, חלקם הקטן ברשות האימפריה העותומנית וחלקם ללא רשות אך "מתוקף" האנדרלמוסיה המינהלית ששררה בה ערב נפילתה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אין בהם כדי לשלול את זכויות העם היהודי על מולדתו ועניין זה הוכר ע"י הממשל המנדטורי הבריטי שהיה מלכתחילה ממשל זמני. הריבונות על השטח הוענקה לו לממשל זה באופן זמני מתוקף התחייבות הממלכה המאוחדת בהצהרת בלפור (1917) להקים בטריטוריה בית לאומי יהודי. כך נוסחו גם החלטות חבר הלאומים, שהעניק לבריטניה את המנדט בזיקה לאותה הצהרה של הלורד בלפור.
התהליכים הלא סדורים שליוו את תהליך חילופי הריבונות בא"י מהאימפריה העותומנית ועד להכרזת העצמאות הישראלית, החמיצו במועד הענקת האזרחות לערביי ישראל את ההזדמנות לבצע תיקון כולל של הגדרת מערכת היחסים בין יהודים לערבים במדינת היהודים; החמצה זו טרם הוסדרה עד עצם היום הזה. במגילת העצמאות נקבעו הצהרתית ובמפורש שתי הלכות: ישראל היא מדינת העם היהודי והוא בלבד הוא הריבון בה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית; ולדידי סדר הצגת הדברים במשפט זה איננו מקרי.
עיצוב היחסים מחדש
חייבת המדינה לתת מענה חוקתי (בחוקי יסוד עד אשר תנוסח חוקה) ליחסים אלה. הליקוי החמור ביותר במצב הקיים הוא הא-סימטריה או חוסר ההדדיות בין זכויות אזרח לחובותיו - יהודי, ערבי או אחר. ברוב מכריע של הדיונים והוויכוחים בין יהודים לערבים, שמים ואנטישמים, חילונים ודתיים, ציונים ופוסט-ציונים מדענים ו"עמך" - קיימת בסוגיית ההדדיות הנ"ל אי-בהירות. זו משבשת את סדרי החיים במדינה כבר קרוב ל-74 שנים ומחוללת חדשים לבקרים סיכסוכים מילוליים ואחרים בין כל הקבוצות שאי-בהירויות אלה משמשות להן מצע למאבק על צידקת ועליונות הרעיונות שבהם הן מאמינות. הסכסוכים בין חילונים לחרדים ובין יהודים לערבים הם סיכסוכי עומק שמשבשים את אורחות החיים, את הסולידריות החברתית ואת הזיקה האזרחית למדינה. לפיכך חייבים לגשת לפתרון הוויכוח בכל הרמות ופתרון ראוי כזה יוכל להתקיים רק לאחר שיעוגן בחקיקת-יסוד ויאושר במשאל-עם. צורך זה אינו משחרר את כנסת ישראל ואת המפלגות הפוליטיות בה מהחובה להגדיר בהתאם כללי משחק אופרטיביים בחקיקה רגילה, שתשוריין באמצעות נטרול מפורש של כל פרשנות משפטית שאינה עולה בקנה אחד עם רוח המחוקק, בחוק מתאים. הניסיון לאתגר את ישראל צבאית ואידאולוגית ע"י אירן ועושי דברה, ע"י הרשות הפלשתינית ותוכניותיה המדיניות וע"י חוגים אנטי-ציונים ואנטישמיים מבית ומבחוץ, מחייב טיפול שורשי ומזורז בבעיות הנ"ל וניגזרותיהן, שהופכות בוערות ככל שהסטגנציה של ימי-בראשית מתפוגגת.
2 המגזר הערבי נתון כיום בתהליכי שינוי שעיקרם בחינה מהוססת של השתתפות בחיים האזרחיים בישראל. (אגב, בתהליך דומה נתונים גם חוגים חרדיים נרחבים). בעוד שונות הרוב מהמגזר החרדי נעוצה בנושאים ושיקולים יהודיים שאין בהם עויינות מיליטנטית צבאית, דתית ופוליטית, קשורה השונות במגזר הערבי שרובו סוני קשר הדוק למחלוקת עם הרשות הפלשתינית ובמידה פחותה עם ארגוני טרור פונדמנטליסטיים. סביר להניח שנתקשה לעסוק במעשי מרכבה משולבים מול שני המגזרים, אולם היות שבמגזר הערבי טמון סיכון לטנטי משמעותי הרבה יותר, במיוחד על-רקע ההתחזקות הצפויה של אירן, יש לתת עדיפות לטיפול במגזר זה.
מיפוי ומיקום המגזר הערבי בחברה
מול הערבים ניצבת המדינה בפני ארבע בעיות עיקריות: א. רע"ם - מהפך או מחזה תעתועים? ב. האם אזרחים ערבים הינם אזרחים לכל דבר ועניין או לצורכי זכויות בלבד? ג. מה דינם של אזרחים ערבים המשתפים פעולה עם אויבי המדינה ופועלים בשירותם? ד. האם האלימות ברחוב הערבי - היא הכנה למרד פנימי, או כשלון הממשלות האחרונות בהשלטת סדר אזרחי וביטחון פנימי אפקטיביים? להערכתי המציאות הנוכחית היא שילוב של כל ארבע הסוגיות, כאשר התמהיל משתנה במקום ובזמן כפונקציה של אירועים מקומיים ואזוריים ושל מחדלי הכנסת, הממשלה ומערכת הביטחון הישראלית.
עשיית סדר מחייבת בכל מקרה מדיניות ברורה, החלטות מלוות בהקצאת משאבים ועדיפויות והשתחררות ממנטרות ישנות בעיקר במערכת הביטחון ואצל העומדים בראשה. אלה משקללים לא פעם את האינטרס הלאומי הכולל וארוך הטווח "במטבע אמריקני" משום שהתמכרו לנוחיות שמעניקה לנו מהמטריה הביטחונית של "הדוד סם". משהובהר שהאמריקנים יוצאים מהאזור, מפקירים אותו לידי האירנים ומנסים להוביל את ישראל בדרך העיוועים של "אוסלו" - חייבת ישראל לחזור ולמקד את ביטחונה בכוחה שלה ותוך כדי כך גם לפתור חלק מבעיות הפנים לרבות שילוב אוכלוסיות נוספות חרדים וערבים בראורגניזציה זו. ניסיונות סרק להקטין את העומס והאחריות המקומיים ולהתבסס על הסיוע האמריקני שלו התמכרה המערכת במשך שנים במחיר אובדן דרך מדיני ת ולאומית, אינה באה בחשבון.
ערבים ישראלים המבקשים להשתלב בחיים האזרחיים הישראלים השתלבות של ממש, חייבים להתנהל כאזרחים נאמנים לכל דבר ועניין. שאלת התקציבים איננה השאלה הראשית או העיקרית, הגם שהיא חשובה. השאלה המרכזית היא התנהלות אזרחית מבוססת נאמנות ושותפות-מעשה. ערבים ישראלים יודעים היטב מהי הגישה הרווחת בישראל כלפי רעיון אוסלו. השאלה הראשונה שעליהם להשיב עליה לעצמם, וא"כ לנו: אם תחליט ישראל על סיפוח יהודה ושומרון או חלקים מאזור זה, מה תהיה עמדתם? אם תוביל החלטה זו להתפתחות מעשי איבה בין ישראל לרשפ"ת ולאשף, מה תהיה עמדתם? אם תחיל ישראל באופן מוחשי וחותר את ריבונותה על ירושלים - מה תהיה תגובתם? אם תקלה ישראל לעימות כוחני עם הבדואים בנגב בכדי לאכוף עליהם סדרי ממשל, לשלול מהם נשקים בלתי חוקיים ולהפסיק את האלימות הנרחבת שלהם בדרום - מה תהיה תגובתם? אלה אינן כל השאלות הקשות שעל הפרק, אבל הן מקצה מצוין להעמדת הנושא למבחן אינטלקטואלי: - אתם "בפנים", או "בחוץ"? גם אם לא ינתן או אשר ינתן מענה באמירה פורמלית ומפורשת חובה להבטיח שינתן במעשים ובהתנהלות נורמטיבית.
מה הלאה
שתי הדילמות המהותיות ביותר הן: חוסר אמון של יהודים רבים בערבים על-רקע המיליטנטיות הרצחנית של הסכסוך עד כה, המתבטאת ב"חדוות" רצח-יהודים בלתי נסבלת. חוסר אמון של ערביי ישראל בנכונות המדינה לקולטם כאזרחים בעלי זכויות-פרט שוות, אך ללא זכויות לאום נפרדות, שתמומשנה בהתמדה אך בהדרגה; ישראל תמשיך להיות מדינת הלאום היהודי שחי בה מיעוט ערבי כזה או אחר. על כך אין פשרה.
להערכתי יהיה זה חוסר אחריות להתקדם בתהליכים החיוביים המסתמנים כיום ברחוב הערבי מבלי להתייחס בכובד ראש לתמונה השלימה. התפתחות של ציפיות נמוכות למציאות מפתיעה לטובה, היא התפתחות רצויה בכל תהליך. התפתחות של אכזבה קשה על-רקע ציפיות גדולות שהתבדו או שהוערכו לא נכון מלכתחילה היא, התפתחות שלילית ומסוכנת. במבחן זה צריכים הממשלה, פרנסי המגזר הערבי האזרחי והמחוקק הישראלי חרף חולשותיו וקשייו, לטפל לעומק ללא דיחוי; שאם-לא-כן, האנרכיה שתיווצר תהיה קטסטרופלית.
