גמלאי ישראל במצב גרוע

קושי אמיתי לקיום

"יציאתי לגמלאות גרמה לי לטראומה מנטלית וקושי קיומי". דברים שאומר לי א.ל. (76) המבקש להישאר בעילום שם. הוא לא היחיד. רבים מהפורשים לגמלאות רוצים להמשיך לעבוד כדי לשמור על רמת הכנסתם אך מרבית המעסיקים מעדיפים לפטר את העובדים המבוגרים, היקרים, ולהעסיק במקומם עובדים צעירים זולים בהרבה.

יחס תחלופה שלילי

במחקרים שערך פרופ' אביה ספיבק, מהמרכז לפנסיה, ביטוח ופסיכולוגיה כלכלית באוניברסיטת בן-גוריון, עם חוקרים נוספים במשך השנים, עולה כי העובד הישראלי נפגע באופן דרסטי עם יציאתו לגמלאות והדבר עלול להגיע עד כדי איבוד של כ-40% משכרו טרם הפסקת עבודתו. ממחקרו אני למדים כי ישראל נמצאת בקבוצת תחתית הסולם המערבי ביחס התחלופה - הפער בין היחס של ההכנסה בזמן העבודה לבין ההכנסה לאחר הפרישה מהעבודה. אוסטריה היא המדינה בה העובד נפגע הכי פחות. עם פרישתו של עובד באוסטריה, פגיעתו בהכנסה תהיה בסביבות ה-10% לעומת עובד באסטוניה הנמצאת בתחתית הסולם בה העובד מאבד מעל 40% מהכנסתו. עם זאת האמת חייבת להיאמר: לא כל משקי הבית בישראל נפגעים עם יציאת המפרנס לגמלאות. קיימים בישראל עובדים, בעיקר בארגונים 'ענקים' של המדינה כמו: המוסד, השב"כ צה"ל ועוד, שאינם נפגעים כלל בעת פרישתם ורמת חייהם אף עולה. פרישתם לגמלאות נעשית בגיל צעיר למדי כאשר הם עדיין בגיל תעסוקה חוקי, ורובם ממשיכים בקריירה שניה תוך כדי קבלת פנסיה גבוהה.

חוק פנסיה

א.ל. פרש מעבודתו לפני 2008, טרם חקיקת חוק הפנסיה. "עם פרישתי מעבודה בגלל גילי קיבלתי פיצויי פיטורים על-פי חוק ושחררתי קופת גמל שנזקפה לזכותי אותה חסכתי במשך שנות עבודתי. ניסיונות להתקבל למקומות עבודה שיהלמו את מעמדי וניסיוני רב השנים לא הסתייעו. אני בטוח שיכולתי לתרום עוד שנים רבות בארגון בו הועסקתי". רמת חייו של א.ל. נפגעה קשות. קצבת הזקנה הזעומה אותה הוא מקבל מביטוח לאומי מאלצת אותו "לחשב כל אגורה" שהוא מוציא. ישראל הייתה מהבודדות בעולם המערבי בה לא הייתה פנסיית חובה. בתחילת שנות ה-2000 החלו דיונים בנושא ולבסוף בתחילת שנת 2008 הוחל חוק פנסיה חובה לשכירים בלבד. נכון להיום הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה של העובד הן בסך 12.5% משכרו ואילו העובד מפריש משכרו 6% ממשכורתו. למרות החלת חוק הפנסיה, עובדים מבוגרים שפרשו בשנים האחרות לגמלאות, עדיין לא זוכים למלוא הקצבה הפנסיונית החוקית, קרי 70% משכר הברוטו, לאחר עבודה של 35 שנה (כפי שנהוג היה בקרן הפנסיות הוותיקות). חלפו רק 14 שנים מיום החלת חוק הפנסיה כך שעובד שפורש היום גמלאות זוכה לפנסיה שמשתווה לדמי כיס חודשים וסכומם לעיתים פחות מ-1,000 שקל.

ביטול חוק הפרישה

לאחרונה נשמעים קולות מאנשי ציבור לבטל את חוק הפרישה. "מרכז טאוב" לחקר המדיניות החברתית בישראל ערך מחקר בנושא, ומצא כי הסיבה העיקרית לרצון המשך העבודה בגיל המאוחר היא ההנאה מהעבודה, הצורך להגדלת ההכנסה והגורם החברתי. במסגרת תוכנית אב לאומית בתחום הזקנה נערך בכנסת בשנת 2018 דיון מקיף עם מומחים מהשורה הראשונה ובסיומו אמרה חברת הכנסת לשעבר טלי פולסקוב שעמדה בראש הוועדה כי "רשמנו היום והמלצנו כי לא תהיה פרישה על-פי גיל. מבחינתי הפרישה צריכה להיות לפי היכולת של הבן אדם לקחת חלק בחברה הישראלית. אם יש אנשים שמסוגלים לעבוד גם בגיל 70, שיעבדו לבריאות... תנו לו לעבוד כי אלה החיים שלו. לשם כך הוא קם בבוקר... אבי זכרונו לברכה עבד עד גיל 72 ושבועיים אחרי פרישתו הוא נפטר". לפני כחודשיים החלה השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, להאיץ תהליך של ביטול החוק לפיטורי עובדים בגיל 67 בגלל גילם וללא קשר לתפקודם. היא מכנה את המהלך כאתגר לאומי. יוקם צוות בין משרדי שיכלול את המשרד לשוויון חברתי, משרד הכלכלה, משרד האוצר, נציגים ממשרד הממונה על השכר ועוד. כהן: "זהו חוק בעייתי ומפלה שמאותת למעסיקים שעובדים בגיל 67 כבר אינם מועילים".

סיפורה של פורשת

עד אשר יאושר חוק ביטול הפרישה, נאלצים פורשי העבודה להסתפק בקצבה זעומה שאינה מאפשרת חיים בכבוד. מיכל זקס (72) תושבת רעננה לשעבר, אקדמאית בהכשרתה בתחום התקשורת עם שני תארים אותם סיימה בהצטיינות יתרה, מוצאת את עצמה תלויה בחסדי המדינה ומתקיימת על קצבה של 3,500 שקל. בדברים שהיא מספרת למגזין "כיוון חדש רעננה" עולה שגם לאוכלוסייה נאורה, היודעת לכלכל את צעדיה, קורים מצבים שהתפתחויות לא צפויות יכולות להביא אנשים לקו העוני. "לפני כ-20 שנה התגרשתי ונאלצתי למצוא את עצמי מדשדשת בשוק העבודה. מעולם לא חשבתי לפתח קריירה. גידלתי 3 בנות וניהלתי משק בית תוך כדי עבודות מזדמנות. כשניסיתי לאחר גירושיי למצוא עבודה המתאימה לכישוריי נעניתי בשלילה בשל 'גילי המופלג', הייתי בשנות ה-50 לחיי. בלית ברירה לקחתי כל עבודה ולו רק שתהיה לי הכנסה. נאלצתי למכור את דירתי ברעננה ולעבור לישוב אחר".

בשנים האחרונות, טרם הגיעה לגיל פרישה, מצאה זקס משרה באוניברסיטה הפתוחה בה עבדה במשך שנה כמנחה בחוג לחינוך בפסיכולוגיה, ולאחר מכן באוניברסיטת תל אביב בעיסוקים הקשורים לתכנים אקדמאים וניהול אדמיניסטרטיבי. "כשהגעתי לגיל 67 הופרשתי מאוניברסיטת ת"א. אמרו לי זה החוק, למרות שהיו מאוד מרוצים ממני. לאחר פיטוריי האמנתי שאוכל למצוא עבודה בקלות כמי שעבדה באוניברסיטה, אך התבדיתי. אפילו לא ענו לקורות חיי. כשענו סוף-סוף, שאלו לגילי, למרות שהדבר אינו חוקי. באחת הפעמים אמרו לי ממשרד עורכי דין: אם נקבל אותך את תהיי הסבתא של העובדים שלנו". במשך יותר מארבע שנים מכתתת זקס רגליה ממקום עבודה אחד למשנהו ומוכנה לקבל על עצמה גם עבודות שאינן הולמות אותה אך הדבר לא מסתייע.

"בלית ברירה פניתי לביטוח לאומי בבקשה להשלמת הכנסה כי הפנסיה אותה צברתי בשש שנות עבודתי האחרונות היא בסך 160 שקל בלבד. אני מתחננת לקובעי המדיניות שיבינו כי השלמת הכנסה אינה קצבה. זה שהעלו את ההכנסה ל-3,700 שקל זה לעג לרש". זקס זועקת מדם ליבה בשם עשרות אלפי גולשים הנמצאים יחד איתה בקבוצת הפייסבוק "מאבק הגמלאים לקצבה הוגנת", ונבצר מבינתה "מדוע בגיל 70 עלינו לחפש הכנסה כדי להמשיך ולהתקיים? מה? אין לנו זכות בגיל 70 להיות בפנסיה וליהנות מהנכדים"? זקס מסיימת את דבריה באכזבה קשה מהמדינה. "צריכה להיות קצבה ראויה שמכבדת את האדם ולא צריך השלמת הכנסה. הפכנו למדינה קפיטליסטית והדאגה של הממשלה היא לשכבה דקה של טייקונים ועשירים".