איזנקוט התגייס למלחמה הלא קדושה נגד נתניהו ו"הימין", אחרי ש"הסתתר" תקופה ארוכה במערכת הביצורים האידאולוגית של המכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת ת"א. החיסונים שקיבל במקום עשו את שלהם והזמן שאינו פועל לטובתו הכריע לבסוף. על התגייסות זו לא מגיע לו ולמפלגותיו החדשות שום ברכה או תודה. "מחול החרבות" בו נטל חלק בטקס ההצטרפות לקהילת העידוד לשינאת-חינם בראשות גנץ (המכונה כיום: "המחנה הממלכתי") אינו מעלה ואינו מוריד דבר - הכל נשאר תלוי על הבלימה של איזו מפלגה לא תעבור את אחוז החסימה: התהיה זו "הציונות החדשה", מרצ או אולי רע"ם. בפועל, הצטרף או לא הצטרף? - אין נפקא מינה. כל מה שהשמיענו איזנקוט בטקס "החניכה" הפוליטית, צימח זקן כבר לפני עידן ועידנים. מאישיות במעמדו (התאורטי) הייתי מצפה לנימוקים מעמיקים, אם לא בתחומי הכלכלה והחברה אזי לפחות בתחום האסטרטגיה, הצבאיות והציונות...
מדוע מצאתי לנכון להעיר בכתב הערות אלה? הדבר פשוט מאוד. אנו בעיבורה של מערכת בחירות חמישית בתקופה המגיעה לכדי כמחצית מקדנציה של כנסת נורמלית אחת. הכל מלינים על התופעה והכל ממשיכים כסומא בארובה להלך באותה דרך חתחתים. נוכחתי לדעת שאין זה משנה במי מדובר או מאין הוא מגיע; כשהוא נוחת על הדשא של "ארגון מגדפי נתניהו" הוא הופך למקשה אחת עם כל המגדפים האחרים. אילו הביא עימו איזנקוט משפט מקורי אחד בנושאי המחלוקת המרכזיים - ניחא. אולם החזרה על הקלישאה הצבועה שהפכה למעין סיסמת-קרב של שונאי ביבי - הינה מדי בנאלית אפילו עבורו. האמנם מאפיינת סיסמת סרק זו "מחנה שנס הממלכתיות היא שפתו ???
כאשר נשאל על רה"מ לשעבר נתניהו השיב:
2 "כיהנתי תחת ממשלתו. אני לא רוצה לדבר עליו; אני רוצה לנקוט עמדה ערכית שבעיני איש ציבור, לא משנה במועצה אזורית או בממשלת ישראל לא יכול להתמודד על תפקיד ציבורי עם כתבי אישום, לא בנורמות שאנו רוצים במדינה דמוקרטית שומרת חוק". האומנם?!
אמר איזנקוט הגדול דבר והיפוכו במשפט אחד, לא הסמיק ולא השתעל. ראשית - התעלם מהעובדה שבישראל קיים חוק "החפות" וחוק זה הינו בדיוק הפוך למה שאמר: אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בפס"ד חלוט. נתניהו שירת מספר קדנציות בתפקיד ראש הממשלה עם כתבי אישום כאשר מציאות זו עמדה גם במבחן בג"ץ. אלא, שאיזנקוט לא הפנים עובדות אלה. כמו-כן לא שם לב לכך שהוויכוח הציבורי החם ביותר הוא על לגיטימציית כתבי האישום, על ההליך הנפסד שהביא אותם במועד ובאופן שהביאם, על זכותו של פקיד מדינה להדיח ראש ממשלה בניגוד לרצון הציבור ועל השאלה מה קודם למה: רצון הריבון או הרגישות המוסרית לכאורה
2 של איזנקוט וחבריו?
מוזר לשמוע ולראות אישיות ציבורית כרמטכ"ל בדימוס מדקלמת משפטי-סרק במעמד מכובד כזה ולא מוצאת לנכון להסביר את הסתירה הפנימית העמוקה שבהם. בעיני אין מה להיות מופתעים. איזנקוט הצטרף למפלגה שהיא מוקד התמיכה בעליונות המשפט הפורמלי והמשפטנים על החוק וזכויות הריבון. אם החוק קובע א', לא ייתכן שהמשפט יקבע ב'; אפשר לשנות את החוק, אבל יש לעשות זאת ע"י הגורם המוסמך (המחוקק) ובדרך ובעיתוי הנכונים. שאם לא כן, זו פגיעה חמורה ביותר בעקרונות הדמוקרטיים שעליהם מושתת השוויון לפני החוק בישראל - זה שעליו בא איזנקוט להגן כביכול.
ואכן, גם אם נפל פגם בהתנהלותו האישית של נתניהו משפטו מתחילתו נחשב ע"י רבים מבויים כשתכליתו היא השימוש שניסה לעשות בו גם איזנקוט - הדחה מטעמי תירוצים פורמליים במישור האפור של המשפט אם לא במישור השחור. ככל שחולף הזמן מתחזקת ומתבהרת הנחה זו כנכונה יותר - כשתיק 4000, התיק המוביל במסכת החומרה (חד לשוחד) הוא גם זה שמוביל עתה בחומרת גועל-הנפש מן ההליכים שננקטו ו בכדי להשיג הרשעה בכל מחיר.
איזנקוט כה שטחי במענהו לשאלת השאלות שנשאל עד כדי כך שאינו מבין שכל המבחנים שנעשו לטיעון זה בהקשר לנתניהו עד כה כשלו וככל הנראה זה יהיה גם גורל המבחן המשפטי. אם כך, לשם מה בא לפוליטיקה?! אבל חייבים להדגיש שאם יש ניגוד בין דמוקרטיה לעלילות משפט נתניהו, הרי הוא נמצא במעשי איזנקוט ושותפיו הפוליטיים - בניסיון מתמשך להדיח ראש ממשלה מכהן בניגוד לחוק ולשלול מנציגי הציבור הנבחרים את זכויותיהם כמחוקקים הבלעדיים בכנסת ובמדינה וכקובעי הנורמות בהתנהלות הציבורית.
חבל שהשמאל-מרכז בחר לעצמו תגבורת מעין זו במאבקו על ההגמוניה השלטונית במדינה.
