מחשבות על אלוהים

אני מגדיר את עצמי "אתאיסט" כי עד היום הסתדרתי בלי אלוהים ולא הרגשתי את חסרונו בחיי. לא בחרתי להיות אתאיסט וגם אין לי שליטה על כך. נולדתי חסר אמונה, חייתי את כל חיי כאפיקורוס וכך כנראה גם אמות. לא פעם אני שואל את עצמי האם זה יתרון או חיסרון? האם אני בריא בנפשי וחסין נגד מחשבות אי-רציונאליות שהשתלטו על נתח גדול מהאנושות או להפך, בעל ליקוי שכלי ורגשי שמונע ממני לראות את האור ולחוות אושר גדול. האם המחשבה הצלולה שבי ניצחה את המיסטיות? או להפך, אני עבד נרצע להגיון פגום. בכול מקרה, התוצאה זהה: "אין לי אלוהים".

גילוי נאות. אין לי שום דבר נגד אנשים דתיים או נגד אמונה דתית ואין לי שום רצון, צורך או עניין להתעמת או להכעיס אנשים שזו השקפת עולמם. יתרה מכך, אני ער לתועלות באימוץ אמונה דתית: בהיבט האישי, דת מרסנת את האגו. ברמה הפסיכולוגית, אמונה בכוח עליון היא מנגנון הגנה יעיל שמסייע להתמודד עם משברים. ברמה החברתית, אמונה משותפת מקרבת ומחברת בין אנשים ומקלה על שיתופי פעולה וברמה הלאומית, דת מעניקה מוטת שליטה רחבה לאלו שמתיימרים לייצג אותה ולמשול עלינו. לבסוף, האמונה שמוסר וזכויות יסוד הן מתנת האל ולא יציר אדם, מהווה חבל הצלה כמעט יחיד בעולם הכאוטי שלנו ובכך מגינה עלינו מפני שלטון עריצות.

פרופסור נח הררי מרחיק לכת וטוען שהיכולת של בני אדם להאמין במציאות מקבילה ובמושגים מומצאים כגון "אלוהים" היא-היא מותר האדם על שאר בעלי החיים ובאמת ככל שידיעתנו משגת הוא צודק ולראייה בעלי חיים אחרים לא מאמינים באלוהים כמונו. באופן אישי, לו עמדה בפניי הבחירה, הייתי מאמץ ברצון אמונה דתית שתהפוך את חיי ליציבים, נוחים ונעימים יותר. אבל מול היתרונות הרבים של אמונה באל, ניצב בעיני מכשול אחד קטן אבל בלתי עביר: האמונה באלוהים נוגדת את השכל הישר שלי. כאדם רציונלי, קשה עד בלתי אפשרי עבורי להאמין, לא כל שכן לקבל את קיומו של כוח עליון ערטילאי שאיש לא ראה ושאת עצם קיומו לא ניתן להוכיח.

וזה לא שלא חיפשתי או שישנן שפע הוכחות לקיומו של אלוהים ואני מתעקש לדחות אותן או להתעלם מהן. ההפך הוא הנכון. אם היה אלוהים כנראה הייתי הראשון בתור לקבל אותו ולהאמין בו. אלא שאני מביט על העולם, מחפש סימנים לקיומו של כוח עליון ולא מוצא רמז לנוכחותם של ניסים, שכר ועונש והשגחה עליונה. מסתבר שאלוהים כמו יופי, הוא בעיקר בעיני המסתכל, כי ישנם רבים אחרים שמביטים על אותו עולם ממש ורואים מציאות אחרת לחלוטין ממני. אלא שהוויכוח שלי עם אותם אנשים הוא עקר: הם לא מסוגלים לשכנע אותי בקיומו של האל ואני לא יכול וגם לא רוצה להעמיד אותם על חוסר ההיגיון שבהשקפתם.

במבט על, ניתן להבחין בדתות השונות בין שני סוגי אלוהים: "הפנסיונר", זה שברא את העולם ואת חוקי הטבע, עשה ניסים לאבותינו ומאז פחות או יותר נח, ומולו ה"פול-טיימר": זה שמנהל את העולם בפועל: רואה הכול, משגיח על הכל ומעורב בחיינו עד רמת נייר הטואלט בו אנחנו מנגבים את ישבננו. האלוהים הראשון הוא חלק מהיסטוריה והתרבות שלנו. צל ענק שחי בתודעתנו ומנחה אותנו כפרטים וכעם, אבל לא תוחב את אפו לחיינו האישיים וכמעט לא מגביל את אפשרות הבחירה שלנו. דעתו נשמעת אבל לא באמת קובעת או נכפית עלינו. גרסה קיצונית עוד יותר של אותו אלוהים בלתי מעורב היא תפיסת האלוהים כ "אורגניזם על". לפי התפיסה הרומנטית הזו אלוהים נמצא בכול מקום ובכול דבר סביבנו. אלוהי הטבע לא ברא את היקום אלא הוא בעצמו היקום וכול אחד ואחת מאתנו הוא פיסה אלוקית קטנה וחלק ממנו, שנוצרה בצלמו ובדמותו.

הסבר רציונלי

האמונה שכולנו חלק מישות אחת שלמה וקשורים איכשהו בקורים בלתי נראים, בהחלט משרה תחושת אחדות נעימה מצד אחד, אבל מרוקנת מכול תוכן את המצוות המעשיות של הדתות מהצד השני, שהרי עבור אלוהים מהסוג זה חוקים דתיים ותפילות הם לגמרי מיותרים. וריאציה שניה לאלוהי הטבע הבלתי מעורב, מזהה את אלוהים עם הסדר הקוסמי ועם חוקי הטבע. מאז ומעולם בני אדם עמדו משתאים מול המורכבות והיופי שנגלים בפניהם בעולם וככול שאנחנו מעמיקים חקר, אנחנו מגלים עוד ועוד תופעות מפליאות ומופלאות. ה"שכל הישר" ו"הקול הפנימי" שבנו אומרים לנו שמורכבות כזו לא יכלה להיווצר במקרה וחייבת להיות תוצאה של "יד" מכוונת ותבונית. את אותה יד נעלמה שיצרה את הטבע ואת חוקיו, אנחנו מכנים אלוהים.

סיפורי המקרא, לדוגמה, מנסים לספק לנו הסבר רציונלי לאותם אירועים מכוננים ולא מוסברים כמו "בריאת העולם". אלא שסיפורי הבריאה לא באמת מנפקים פתרון רציונלי אלא רק מעוררים שאלות נוספות. שהרי אם נטען שאלוהים ברא את היקום מיד נשאלת השאלה כיצד ועל-ידי מי נברא אותו אלוהים? אנחנו בני האדם, יצורים "סופיים", כלומר בעלי תוחלת חיים מוגבלת, חושים מוגבלים והיגיון מוגבל. אנחנו מתקשים להכיל ולקלוט בחושינו, בשכלינו ובדמיוננו את מושג האין סוף ואיננו מסוגלים להבין בריאת יש מאין. לכן בסיפורי הבריאה שלנו, היקום ואלוהים מוצגים כנצחיים. לכן בבראשית א' אלוהים לא בורא את היקום יש מאין והטקסט המקראי מציין במפורש שגם לפני מעשה הבריאה העולם התקיים, אם כי במצב של "תהו ובהו" ואלוהים כאמור לא באמת ברא את היקום אלא רק את הסדר שבו.

אישית, אני מעדיף את אלוהי הטבע הבלתי מעורב, אך לצערי, דווקא הזן השני "אלוהי ההשגחה האישית" אומץ ברוב התרבויות על-ידי הממסדים הדתיים והפך לסוג השכיח בעולנו. גם אם נניח שאלוהים הזה לא קיים במובן הגשמי, יש לו בלי ספק השפעה עצומה, כיון שהוא חי וקיים בלבבות המאמינים ומכוון את מעשיהם. מיליארדי אנשים בעולם מאמינים בקיומו, מצייתים להוראותיו, נלחמים והורגים בשמו ואף נותנים את חייהם למענו. לצערי, כי בהרבה תרבויות מדובר באל דיקטטור, קנאי, קפדן וזועף שכופה את עצמו ואת דרישותיו באמצעות הפחדה והענשה של צאן מרעיתו. זה סוג האלוהים שמעורר אצלי התנגדות אישית ואני כופר לוגית בקיומו.

האמונה שהעולם הוא מעין מגרש משחקים ענק שמנוהל על-ידי בורא עולם היא אבסורדית לאדם המודרני. האמונה שכוח עליון כלשהוא משגיח ממעל על כל מעשינו, קשוב לסבלנו ולתפילותינו ושמתקיימים בעולמנו כללים של שכר ועונש היא הזיה ממש שאינה תואמת את הניסיון האנושי ולוקה באין ספור כשלים לוגיים נוספים. דוגמה אחת: לעמים שונים ולתרבויות שונות יש דתות שונות ואלים שונים ואיך יכול להיות שכולם צודקים? אז איך ניתן להסביר שכול כך הרבה אנשים חכמים ושקולים הולכים שבי אחרי השטות הזו ומתמסרים למשהו כל כך לא הגיוני מצד אחד ומגביל כל כך מהצד שני?

האדם, כידוע, הוא ייצור רציונאלי למחצה. מצד אחד בני אדם משתמשים בשכלם כדי ליצור סדר במידע שנקלט בחושיהם ולהפוך אותו לתמונת מציאות אמינה ועקבית. מצד שני הניסיון מוכיח שרוב בני האדם מוכנים להאמין בדברים אבסורדיים, לאמץ כמה דעות שונות ואפילו מנוגדות כאשר זה משרת את הצרכים או האינטרסים שלהם. מדוע זה קורה? מכמה סיבות. ראשית: ההיגיון האנושי הוא אמצעי ולא מטרה. המטרה האמיתית של בני אדם היא לשרוד ולהשתייך, היינו לחיות בשלום וביטחון עם עצמם ועם סביבתם וכול מה שמפריע לכך מוזז הצידה. כאשר מתרחשת התנגשות בין ההיגיון שלנו לצרכים אחרים, ההיגיון אצל רובנו מרכין את ראשו בהכנעה. במילים אחרים אנחנו משקרים את עצמנו כדי להימנע מחיכוכים פנימיים: לא שואלים את עצמנו שאלות מביכות, לא עוסקים בעניינים "רגישים", אלא מעדיפים לכבות את ההיגיון ולהיסחף בזרם החיים. שנית, כולנו נולדנו אל תוך עולם קיים ובמהלך התפתחותנו אימצנו ערכים ונורמות של החברה בה אנחנו חיים. קשה ואולי אף בלתי אפשרי להשתייך לחברה ובאותו זמן להיות ביקורתי ולהטיל ספק בכול מוסכמה שלה.

מחליטים מהבטן

לבסוף, ההיגיון האנושי רחוק מלהיות מושלם ומתקשה לספק תמונת מציאות שלמה וברורה. העתיד שלנו תמיד לוט בערפל והמציאות היום יומית מספקת לנו מנות גדושות של קשיים דאגות ופחדים. השמיכה הרציונאלית קצרה מכדי לכסות על כל אלו ואנחנו נדרשים לאמצעי מגן נוספים, פחות רציונליים, שיגשרו על הפערים הללו. ויש עוד סיבה שפחות נעים לדבר בה: אנחנו בעלי חיים ולחיה שבתוכנו יש יצרים וצרכים שעלינו לספק ואלו לעיתים מתנגשים עם ההשקפה הרציונאלית ולפרקים גם גוברים עליה. התוצאה הסופית היא שרבות מהאמונות שלנו נטולות הנמקה טובה וההכרעות שלנו לא תמיד הגיוניות. כך אנחנו: יצורים חלשים ומלאי פגמים, עשויים טלאי על טלאי, מסוכסכים עם עצמנו ועם סביבתנו, מחליטים מהבטן ומסבירים מהראש. מאמצים אמונות לא מבוססות ואז מוצאים להן הנמקות לכאורה הגיוניות. העובדה שמוצאים דתות ואלים בכול התרבויות לא מוכיחה שיש אלוהים אלא להפך, מצביעה על כך שהאדם הוא ייצור "רליגיוזי": בעל נטייה טבעית לאמץ אמונות דתיות לא רציונאליות, אך שורשיה של נטיית הלב הזו אינו ברור ומצריך הסבר.

לא במקרה דתות רבות מזהות את האלוהים עם דמות ההורים ובמיוחד עם דמות האב. בשנות חייהם הראשונות, בני האדם הם יצורים חסרי ישע שתלויים כמעט לחלוטין בהגנה פיסית ורגשית של הוריהם. הצורך שלנו לקבל את מרות ההורים כדי לשרוד, מתנגש עם דחפים הפוכים שלנו לעצמאות ולהשגת שליטה על חיינו ועל סביבתנו. בתחילת החיים, יכולותינו והבנתנו מוגבלים ובאופן טבעי אנחנו רואים בהורינו יצורים כל יכולים בהשוואה אלינו, בדיוק כמו אלים. יתרה מזאת, בינינו לבין הורינו מתקיימים בילדותנו יחסים של "השגחה עליונה" ושל שכר ועונש בדיוק כמו בינינו לבין האלוהים בבגרותנו. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מאמצים כלפי ההורים תפיסה מציאותית וביקורתית יותר ומתנתקים מהם בהדרגה, אבל תוך כך אנחנו גם מאבדים בהדרגה את רשת הביטחון שהם סיפקו לנו בילדותנו.

אלא שהחיים כבוגרים בעולם הזה אינם קלים ואינם באמת חופשיים, ואת הכבלים שחיברו אותנו להורינו מחליפים כבלים חדשים והתמודדויות חדשות: התחייבויות משפחתיות וחברתיות, מלחמות, אסונות, מחלות, וקשיים כלכליים. קל הרבה יותר להתמודד עם המציאות הזו ועם תהפוכות החיים אם קיים בסביבה מישהו שמקשיב, דואג, מדריך ומסייע ובמיוחד אם אותו מישהו הוא כוח עליון שביכולתו לחלץ אותנו מכול צרה וכול מה שנדרש מאתנו זה רק לציית לו ולרצות אותו. אם שגינו ואלוהים כועס, הוא עדיין ממשיך לאהוב אותנו ומוכן לסלוח בדיוק כמו הורינו. האלוהים הזה שחי בתודעה של רבים הוא כנראה גלגול מאוחר של דמות הורינו והיחסים אתם והעתקה של מנגנון הגנה שהגן עלינו בילדותנו וממשיך ללוות אותנו בחיינו הבוגרים.

"להאמין באלוהים, זה אולי לא הגיוני אבל כיף גדול", אני אומר לעצמי. תשכב. תעצום עיניים. תעצור את שטף המחשבות ותחסום את ההיגיון ותוך כמה רגעים הוא יופיע. כל מה שנדרש ממך זה קצת פתיחות ודמיון ולא להיות "אנטי". אני עוצם עיניים וברגע הראשון מרגיש כמו במציאות מדומה אבל תוך כמה דקות חודרים אלי ועוטפים אותי שלווה וחמימות לא מוכרים. אבן של אחריות נגולה ממני ואני חש עצמי קל וחופשי ומוגן כאילו חזרתי לרחם. "אתה לוקה במחשבות שווא", "זו הזיה קולקטיבית" עצמי סונט בי ואני מהסה אותו מייד וחוזר אל השלווה שמצאתי. אבל אז נשמע רעש גדול. המחשבות מתחילות להתרוצץ בראשי בלי שליטה ואני פותח עיניים בבהלה. בסיכומו של דבר, אני אומר לעצמי, אתה חולה בשכלתנות יתר.

אמונה באלוהים בעיניך היא לא עניין רוחני אלא עסקה של רווח והפסד ובעיניך התמורה לא מצדיקה את ההשקעה. ובאמת, לפחות לטעמי האישי, אלוהים בגרסה האורתודוקסית שלנו דורש הרבה מדי ונותן מעט מדי. הוא יותר נפקד מנוכח בחיינו. הוא "עוזר רק למי שעוזר לעצמו" כלומר לא נוקף אצבע עבורך ואינך יכול אפילו להבין את שיקוליו לא כל שכן לערער עליהם, אלא רק להשלים אתם. מצד שני, כדי לחיות את החלום, כל חלום, עלינו להאמין שהוא אמיתי וכדי לחיות חלום משותף צריכים אנשים רבים לחלום יחד ולהכחיש או להדחיק חלק מהמציאות ביחד. החלום המשותף הכי מוצלח שמצאנו הוא אלוהים ומי שצועק כמוני "המלך הוא עירום" רק מפריע לשאר החולמים.