לתפארת חרפת ישראל

איתמר בן-גביר אינו כוס התה שלי, באופן המובהק ביותר, כמו עוד ח"כים שאינם אפילו כוס מים דלוחים עבורי. אלא שבשבועות האחרונים נדמה כי הסכנה המאיימת ביותר על שלומם של אזרחי מדינת ישראל ושלום אזרחי העולם הוא הח"כ היהודי איתמר בן-גביר.

מפלגות השמאל הקיצוני - הרדיקלי - הפרוגרסיבי, חברו למפלגות המתחזות להיותן מפלגות מרכז וביחד חברו למפלגות הערביות. הידידים הפרוגרסיביים מעבר לים נרתמו בהתלהבות עצומה ובתשוקה בלתי נלאית לסייע לטהרנים הקיצוניים והכריזו על "דאגה", "חשש", מוטרדים מאוד מהאפשרות שראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, ישלב בממשלתו את האזרח היהודי, אוהב עמו, ארצו, איתמר בן-גביר.

כמובן שגם חלק מבעלי ההשפעה היהודים נרתמים לסייע בסיכול בחירתו של בנימין נתניהו ומפשילים שרוולים, מתערבים בבחירות במדינת ישראל ומשווים את איתמר בן-גביר לקו קלוקס קלאן. ההזמנה הישראלית הטהרנית של לחץ אמריקני נענתה בשמחה רבה, מי רוצה ראש ממשלה חזק אשר אינו חושש מלעמוד על דעתו גם מול יהודים עשירים ומשפיעים, גם מול ממשל עויין.

כל הפוליטיקאים הטהרנים, בעלי הרגישות הסלקטיבית, בעלי המוסר המעוות, בעלי הפוזיציה, זכו למשתפי"ם מובילים בתקשורת ובקרב מעצבי דעת הקהל. החבורה הזו פועלת להשתיק את קולו של ח"כ איתמר בן-גביר, בכנסת, בבתי הספר בכל מקום אליו הוא מגיע. תפארת חופש הביטוי והדמוקרטיה סותמת הפיות.

קריאות השבר נגד "נרמול" בן-גביר, נשמעות מפי עיתונאים, שופרות מרצון, קריאות המוסר המעוות נשמעות מפי אלה אשר מוכנים למחול ליועצו של רב המחבלים, הצורר יאסר ערפאת, רואים בו יו"ר ועדה בכנסת, מוכנים להתחבק ולשתף פעולה עם ח"כים הפועלים להשמדת מדינת ישראל, על יהודייה, גם הטהרנים והרגישים הסלקטיביים.

לוחמי חופש

אפשר וחובה לחלוק על תפיסותיו, דעותיו, ערכיו, אמונותיו, סגנונו, אמירותיו, של איתמר בן-גביר. במדינה הדמוקרטית, אשר חוותה טלטלות עזות וסדקים מתרחבים בדמוקרטיה הישראלית בשנה וחצי האחרונה מדינה אשר שומרי הסף שלה יצאו לחופשה מרצון בשנה וחצי האחרונה, מדינה שכלבי השמירה שלה בתקשורת התמסרו מרצון ובתשוקה להסיר את שיניה את ציפורניה, תקשורת אשר מעלה בשליחותה, במדינה בה חלק ממערכת המשפט הפך אותו למשפח, שמורה עדיין הזכות הבסיסית של האזרח להצביע ולהשפיע על עתידו.

הסיכול הממוקד המתקיים נגד ח"כ איתמר בן-גביר הוא מההזיות המוסריות המעוותות והמעוותות של פוליטיקאים רדודים, שטחיים פוליטיקאים הסובלים מליקוי מאורות ובינם ובין המילים הגדולות בהם הם משתמשים אין ולא כלום. האובססיה כנגד איתמר בן-גביר, מתעצמת אל מול המחובקים בחיבוק חם ולבבי, שונאי ישראל, אויבי היהודים, מעודדי הלינצ'ים ביהודים, אלה אשר שרים שירי הלל למחבלים בהם רואים לוחמי חופש ופרטיזנים.

מכונות הכביסה המלבינות את מחבקי צוררי ישראל, המלבינות את מי שמבקשים להניח כתר על ראשי המחבלים הנהדרים, את מי שמנחמים בדמעות של כאב, צער יגון ותוגה את האנטישמי, השייח שונא היהודים שדם אלפי יהודים על ידיו בהתירו הלכתית את פיגועי ההתאבדות של המחבלים נגד היהודים. אל מול הח"כים והמועמדים לכנסת התומכים במימון משפחות מחבלים, המכנים את חיילי צה"ל נאצים, המעודדים טילים על מדינת ישראל, אל מול הפתולוגיה הנוראה של האובססיביים העוסקים בבן-גביר. העלאת בן-גביר על המוקד היא אסטרטגיה ידועה של השמאל הקיצוני, הרדיקלי, הפרוגרסיבי.

פעם זה היה מנחם בגין, פעם אריאל שרון עד "שחזר בתשובה" וגירש יהודים, פעם אביגדור ליברמן, עד שהצטרף למחנה: "רק לא נתניהו", כך זה מיום בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה. עכשיו על המוקד הועמד בן-גביר אשר התנצל, הסביר, הבהיר כי שינה את דרכיו, חזר בו בחלק מאמירותיו הקיצוניות, הסיר את תמונת ד"ר ברוך גולדשטיין מסלון ביתו. לאיתמר בן-גביר, האובססיביים אינם מאמינים, אינם מוכנים לקבל את ההבהרות וההסתייגויות שלו, למי הם כן מאמינים? עם מי הם פועלים להקים ממשלה?

קואליציה? שותפות? עם מהללי מחבלים, עם המכנים חיילי צה"ל נאצים, עם המכנים רוצחי יהודים פרטיזנים, עם המניחים כתרים לראשי המחבלים, עם רוצחי חיילים אותם הם מסרבים לגנות, עם יועץ רב המרצחים, עם מנחמי המחבלים, עם תומכי התשלומים למשפחות רוצחי היהודים, עם מעודדי אזרחים ערבים ישראלים לפגע ביהודים לחולל אינתיפאדה פנימית, עם מי שרואים בבעלי הנטיות ההפוכות סוטים, חולים. עם אלה הטהרנים מצפים, מייחלים ומקווים להקים ממשלה לתפארת מדינת ישראל.